מדבקות לזכרו של רס"ל (מיל') נדב כהן ז"ל ופוסט שכתב בהיותו בעזה.

בן אהוב ואח מסור, שנולד למשפחה שורשית המסורה לערכי אהבת הארץ ואהבת האדם. נדב, בן המושב בית חנן, נער ששמחת החיים שלו הייתה אחד ממאפייניו הבולטים, מי שלצד אהבתו הגדולה לארץ ולטיולים בנופיה, התנדב בארגון מד״א ונטל חלק במשך שלוש שנים באימונים במסגרת קבוצת כושר קרבי, וגם בה שבה בקסמו את סובביו. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון האזורי בגבעת ברנר ובהגיע שעתו להתגייס, בחר נדב, בשירות קרבי משמעותי בחטיבת גולני. נדב נלחם מאז פרוץ המלחמה ללא הרף, ובבוקר השבעה באוקטובר קפץ עם צוותו להילחם בכיסופים, ומאז הרבה נדב לומר: "זה הזמן שלנו להציל את הארץ, בשבילכם, בשביל הילדים, בשביל ההורים שלי", ואכן, גם לאחר סיום שירותו הסדיר לפני שבועות ספורים, נרתם נדב ישירות לשירות מילואים מתוך תחושת שליחות ומחויבות להגנת המדינה ואזרחיה. נפל בקרב בצפון רצועת עזה, והוא בן 21.

מילים שכתב נדב ז"ל ב06 בדצמבר 2024, כחודשיים לפני שנפל בקרב:
יש בעם שלנו היום שני סוגי אנשים:
לא דתיים וחילונים לא שמאלנים וימניים.
אנשים שחוו את המלחמה אצלם בפתח הבית, ואנשים שלא.
אנשים שאצלם המלחמה היא בפתח הבית הם קודם כל הלוחמים. אלה שלמלחמה בשבילם יש שמות ופנים רגעים שונים ומשונים. רגעי שמחה ואושר ורגעי כאב לא נתפס. אלה הולכים בינינו עם שכבת שריון, מחייכים, שותים, מעשנים, עומדים בתור בסופר.
אבל הם מחביאים בתוכם סיפור שלם. סיפור של תקווה, אך גם טיפה פסימיות. סיפור של שמחה, של החזרנו הביטחון, אך השמחה הזו מהולה בכל כך הרבה עצב.
עצב שמתגלם בדמות חבריהם שנכנסו איתם לקרב, אך לא חזרו ממנו. הם מחביאים בתוכם זיכרון של רגעים עם אותם אנשים, שברגע של עוררות, אותם אנשים חוזרים לחיים ולו לכמה רגעים.
האנשים האחרים, שחווים כאב שונה אך הרבה יותר קשה הם המשפחות השכולות. שהכינו לילד שלהם סנדוויץ' לבית הספר רק לפני רגע, עלו איתו לתורה, חיבקו אותו בשיברון הלב הראשון. ועכשיו הם עומדים מעל קבר, קבר קר שהוא כל מה שנשאר מהבן שלהם. 3 דפיקות וחייהם השתנו לנצח! לפני זה היו משפחה מלוכדת ומאושרת, ולאחר מכן הכאב והגעגוע יהיה חלק מהם לנצח.
והסוג השלישי הוא קרובי הלוחמים: המשפחה, החברים ובנות הזוג. שנותנים לבן שלהם עוד חיבוק מבלי לדעת אם הוא יהיה האחרון. הם לא ישנים בלילה, והדאגה והגעגוע הם נוף חייהם בתקופה הזו.
כל אירוע שקורה כל עוד הותר לפרסום, נותן להם תמונה מציאותית על מה הבן שלהם חווה. והילד שהם גידלו והכירו לא חזר אותו ילד מהמלחמה. את פצעי המלחמה בין אם זה הפיסיים ובין אם זה הנפשיים, אי אפשר  להסתיר, ומדי פעם עולה להם געגוע לילד התמים שלהם מפעם.
כלל האנשים לא עסוקים בפילוג, בשנאה, בהבדלה. זה לא מעניין אותם!
האנשים האחרים והם לצערי הרוב, רם מחפשים לגרום לנו לשנוא, לקלל.
אבל היום בבית הקברות היו חילונים, דתיים, ימנים ושמאלנים וגם ערבים וכולנו הרגשנו את אותו הדבר. עצב.