דברי הגברת הראשונה בערב תפילת האימהות לשחרור החטופים

אימהות יקרות ומופלאות, משפחות אהובות, פעילי ופעילות מטה החטופים; אחיותינו ואחינו היקרים שנמצאים כאן – עימנו, בכל רחבי הארץ ובכל רחבי תבל.

Dear friends from across the world and the Jewish communities around the world.

כשאנו נושאות ונושאים תפילה. יחד. לשובם הביתה של תינוקות, ילדים, קשישים, נשים וגברים – אהובים כל כך שנלקחו ונגררו ונחטפו באכזריות לא אנושית ונמצאים כבר כמעט חודש, בידי מפלצות החמאס. יהל ויולי ואמה בנות השלוש. ואביב, רק בת שנתיים וחצי. וכפיר – בסך הכול בן תשעה חודשים. או כמו שדודה שלו אמרה לי: הוא כבר בן 10 חודשים…. וגדי בן השבעים ותשע. ועודד בן השמונים ושלוש. ואריאל, בן ארבע. וחנה בת שבעים ושבע. ודפנה בת חמש-עשרה. וארז, בן שתים עשרה. ועפרי בת העשר. ואמיליה בת השש. וכל האחרים. האהובים. היקרים. כולן וכולם. הלב יוצא אליהם. מדאגה. מחרדה. מצער. ואליכם. האימהות. בני משפחות החטופים.

כמעט ארבעה שבועות חלפו מאז השבת השחורה של ה – 7 באוקטובר, חג שמחת תורה והמחשבות שלי ושלנו איתכם ועם היקרים שלכם כל הזמן. יום ולילה. ועוד לא מצאנו את המילים הנכונות שיתארו את עוצמת הדאגה את גודל התדהמה, ועומק הכאב. אולי מפני שאין. על הלב של כולנו רובצת עננה סמיכה וכהה – עננת אבל, געגוע, חרדה משתקת ועצב נורא. גם הפעולות הפשוטות והמוכרות ביותר נעשו קשות ובלתי מובנות מאליהן. קשה להתחיל את היום, קשה למצוא תשובה טובה לשאלה פשוטה כמו "מה שלומך?", קשה לנשום. את העננה השחורה הזאת כולנו מרגישים, כל מי שחייו נטועים כאן. אנחנו מתעוררים – והיא שם, אנחנו יוצאים אל הרחוב – והרחוב מלא בה, אנחנו מבקשים לנוח ממנה מעט וללכת לישון – והיא מלווה אותנו בחלומות. איך אפשר לקרוע ילדה בת שלוש מביתה בלי אימא ואבא? איך אפשר להוביל תינוקות רכים הרחק מאימם, בלי מוצץ, בלי בקבוק, בלי בובה? איך אפשר לחטוף קשישות וקשישים, צעירות וצעירים, חפים מפשע, אל תוך הגיהינום, לתופת, למנהרות של עזה? איך אפשר?? ואין לנו תשובה. ואין אוויר.

אתן, משפחות אהובות, שהתינוקות שלכן נקרעו מכן באכזריות שלא הייתה כמותה, שהילדים שלכן נלקחו מכן באלימות וברוע, בלי טיפת חמלה. או אנושיות. מתוך הבתים, מהמיטות, מהשבילים המוריקים. מהמקום שאמור היה להיות הכי הכי בטוח; או באמצע מסיבה, כשהם מוקפים יופי, שמחה, תום וריקודים – נעשיתן, בעל כורחכן, בעלות ברית ושותפות גורל. חולקות לילות טרופי דאגה לאהוביכן הרחוקים, וימים ארוכים של כאב, של זעקה, של תקווה ושל חרדה. מדי יום אתם – בני המשפחות – מלמדים אותנו מחדש, מה פירוש המילה כח, מהי משמעות המילה אמונה. כל מפגש וכל שיחה שזכיתי לקיים אתכם בימים האיומים האלה, היו עבורי, באופן אישי, מקור עצום לתקווה ולחוסן.

כינוס תפילת האימהות המבורך הזה נותן במה לקול שלכן. ולתפילה של כולנו. שישובו לביתם. מבעד לאזעקות, ליירוטים, לרעם מטוסי הקרב, לשאון הטנקים והתותחים, אסור שהקול הזה ייבלע, אסור שייפסק אפילו לרגע. הוא חייב להישמע כל הזמן צלול ורם ונישא מעל כל הקולות האחרים: זה קול האימהות הקוראות לילדיהן לשוב הביתה. קול האימהות שמתפללות לשלום גופם, לשלום נפשם הרכה, לשלום שיער ראשם, לליבם הטוב, לידם הקטנה, לנשימתם השקטה, לשלום חייהם. לשלומם.

שוב ושוב בארבעת השבועות האלה מזדמזם לי שיר ילדים ישן, "בואי אימא" שכתבה לאה נאור, ממקימות קיבוץ נחל עוז, לפני חמישים וחמש שנה. "כל האור מזמן הלך לו אל תלכי פתאום גם את בואי אימא, בואי אימא בואי שבי איתי מעט". אני שרה אותו וכשאני שרה אותו אני חושבת על התינוקות, על הילדים, על הצעירות והצעירים, על הקשישים, על הנשים והגברים שנמצאים עכשיו בחושך, בשבי החמאס, ועליכן, אימהות יקרות, ובני משפחות החטופים – שמחכים ועושים הכול כדי שישובו הביתה. וליבי נשבר.

אני מבקשת להודות מכאן לכל מי שנטלו על עצמם את מלאכת הקודש הזאת – לפעול בכל דרך להשבת הבנות והבנים; ולכל מי שהצטרפו לתפילה הזו – כאן בציון, ובכל קצוות העולם; תפילה שחייבת לטלטל את החברה האנושית ואת היקום כולו, לעשות, לפעול, להיאבק, למען הילדים, למען הקשישים, למען הנשים והגברים החטופים, ולפתוח שערי שמים.

I want to thank mothers everywhere. For joining us here today. To add your voices to this prayer. Which rings around the entire world. Our voices are raised as one voice. And it will not be silenced.  Until every baby, every child, and every person born to a mother, comes back home.

אימהות אהובות, אני לא יודעת איך אתן מצליחות בתוך השבר הנורא הזה, להחזיק את זקיפות הקומה, את העמידה האיתנה, איך יש לכן את הכוח להרעיד את אמות הסיפים של העולם; דעו שהזעקה שלכן נשמעת, בכל לב ובכל מקום, ושכולנו מצטרפות ומצטרפים אליה. לא ננוח ולא נשקוט, ולא נפסיק לזעוק, עד שכל אחת ואחד מהחטופים, הילדים והמבוגרים המופלאים והאהובים האלה ישובו הביתה, לחיבוק, לשבילים, לחוף מבטחים. "כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵכן, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב".