דברי הנשיא באירוע הסליחות המסורתי בבית הנשיא

"אוֹחִילָה לָאֵל, אֲחַלֶּה פָנָיו, אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן. אֲשֶׁר בִּקְהַל־עָם אָשִׁירָה עֻזּוֹ, אַבִּיעָה רְנָנוֹת בְּעַד מִפְעָלָיו". פיוט מרטיט זה, הוא מעמודי התווך של תפילות הימים הנוראים.

עומד האדם מול קונו, כְמוֹת שהוא: בלי איפור, בלי "פילטר", בלי העמדת פנים – אלא עמידה פשוטה, כנה. כל "רכושו" – במירכאות – כעת הוא רק מה שצבר במעשיו במהלך השנה – לטוב ולרע.

והנה, דווקא ברגעי השיא של הימים הנוראים מתברר, שלא משנה מי הוא ומה הוא: גם אם בקי ומלומד, או בעל תפילה מנוסה – הוא פשוט מתקשה למצוא את המלים. "לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב, וּמֵהַשֵּׁם מַעֲנֵה לָשׁוֹן".

במעמד כזה, ביום דין, המחשבות והתחושות אינן מיתרגמות למילים ולמשפטים, ואנו מבקשים מהאל שייתן לנו "מענה לשון", שיסייע בידינו להתנסח. 

יקירותיי ויקיריי, משפחות שכולות אהובות, ערב יום הכיפורים תשפ"ו, כשנתיים ימים – מי היה מאמין – לאסון הנורא שפקד אותנו באותו שבעה באוקטובר ארור – בוקר שמחת תורה – וגם אנחנו עומדים משתאים, נבוכים, ומתקשים למצוא את המלים שישקפו את גודל הכאב והיגון.

ההלם, בה"א, מוביל לאלם, באל"ף; הנפש סוערת, הלב מנותץ, והאדם חש יותר מתמיד כמה הוא חסר אונים לעתים, אל מול כוחות רשע שפלים. 

כשמילים מתקשות למצוא את דרכן, נותרו לנו רחשי הלב, או כלשון הפסוק – "מערכי לב": כמיהה גדולה לתיקון, לריפוי, ולשיקום יסודי, עמוק, בונה, של השברים הנפשיים והפיזיים, הפרטיים והלאומיים.

הימים הללו, עשרת ימי תשובה, תובעים מאיתנו לתת דין וחשבון, ולחתור, כל אחד, לתיקון דרכיו. גם כחברה וכמדינה, במישור הציבורי, יש כל כך הרבה מה לברר, וכל כך הרבה צורך בתיקון.

מכיוון שאנחנו מציינים כאן היום את סיומו המרגש של סבב הקריאה בתנ"ך במסגרת בית המדרש האהוב והמרשים של 929 – שמזכיר לנו פעם אחר פעם עד כמה לימוד התורה על כל רבדיה וענפיה הוא ערך יסוד, והנשמה באפו של עמנו מאז ומעולם – ואת פתיחתו המרגשת של סבב חדש;

הרשו לי להתמקד, בהקשר הזה, בפרק נפלא מספר ישעיהו – פרק נ"ח, שנקבע כ"הפטרה" בבוקר יום הכיפורים. זהו פרק יוצא דופן בעוצמתו; והדברים שמֵטיח הנביא בקהל שומעיו אולי מפתיעים, בשמיעה ראשונה. "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע?", הוא מהדהד את תמיהת הציבור: איך יתכן שאנחנו מתענים, אבל קולנו אינו נשמע? מדוע הצום אינו מועיל?

והוא משיב להם בדברים נוקבים: "הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע, לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם". הצום שלכם, אומר הנביא, אינו אלא של אנשים ניצים, המוסיפים להתקוטט ביניהם, ולא כאלה שקולם ראוי שיישמע במרומים.

הוא מוסיף ושואל, רטורית: "הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ – הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לה' "?

האם זה מה שמבקש מכם אלוהים? הכנעת הראש ועינוי הגוף? – לא, קורא ישעיהו הנביא; לא זה המוקד; לסממנים החיצוניים אין ערך בפני עצמם.

וכאן מגיעה התשובה על דרך החיוב, בפסוקים המוכרים, המצביעים על התיקון החברתי שהוא-הוא מה שנדרש מאיתנו, אם אנו חפצים לחולל שינוי: "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת; כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם."

ואני חושב, כמה אומץ וגדלות היו לנביא הענק הזה, ולא פחות – למסדרי ההפטרות, על שקבעו את קריאת הפסוקים הללו, דווקא אותם, בעיצומו של היום הקדוש מכל בלוח השנה היהודי. 

עומד האדם המעונה, ומקבל באופן שאין ישיר ממנו את התוכחה הזו ואת התזכורת החשובה הזו: שאין ערך לתענית אם אתם ממשיכים להתקוטט ולא לומדים להיות מתונים ולהושיט יד כשצריך; ואין שום משמעות לצום אם בעוד רגע תמשיכו להתעלם מהזולת וּמצוקתו. 

הפיוט הקדום "אשמנו מכל עם" נאמר לאורך כל ימי הסליחות. מילותיו נכתבו על ידי מחבר אלמוני לפני מאות שנים, אך הן ממשיכות להדהד בכל דור מחדש, ותיאוריו הויזואליים מלווים אותי גם היום: "גָּלָה מִמֶּנּוּ מָשׂוֹשׂ". "יְפִי אַדְמָתֵנוּ לְזָרִים״. ״כֹּחֵנוּ לְנָכְרִים״. "צָרוֹת רַבּוֹת סְבָבוּנוּ".

מי שיקשיב לפיוט הזה היום, ישמע בו קול נבואי כמעט: החוזה את צרות השנתיים האחרונות, את השבר הגדול שפקד אותנו.

בתחילת המאה ה-20, ביקש רבה הראשי של בגדאד, הרב עזרא דנגור, להדפיס מחזור חדש ולהשמיט ממנו את הפיוט הזה – "אשמנו מכל עם" – כדי שלא להאריך את התפילה. 

שָׂמֵחַ על החידוש, מיהר להראות את המחזור לרבי יוסף חיים – ה"בן איש חי". הרב דנגור הציג את עבודתו, והבן איש חי עיין במחזור שעה ארוכה.

בהתחלה הוא שמח ושיבח, אך כשהגיע לתפילת מנחה של יום הכיפורים – פניו השתנו. "קרתה כאן תקלה" אמר הבן איש חי, "נשמט הפיוט 'אשמנו' ", הוא אמר.

הרב דנגור ניסה להסביר שזו לא תקלה, ואמר: "בכוונה השמטתי – כדי לקצר את התפילה". אז ענה לו הבן איש חי בקול תקיף ובהתרגשות: "אי אפשר לעבור את יום הכיפורים בלי לומר אשמנו".

הדברים הללו נוגעים לנו היום בנימים הדקים ביותר של הלב, כי גם אנחנו – אחרי שנתיים של כאב – מבינים שאי אפשר לעבור הלאה בלי לומר "אשמנו". שאי אפשר לדבר על ריפוי ותיקון בלי להתוודות, בלי לחקור לעומק, בלי להכיר באחריות.

שנתיים מייסרות כל כך עברנו יחד, וכעת – הגיע הזמן שכולנו, כל בית ישראל, נפעל יחד לריפוי; שכל אחד יכיר בחלקו בשבר הגדול – וכולנו יחד, בשותפות, נתחיל לתקן. 

התיקון הזה צריך להיות רחב ועמוק. הוא צריך להיות רחב באופן שנוגע בכל הקהילות, המנגנונים וגופי המדינה, ובכל הישראליות והישראלים – מכל השקפה, אמונה ואורח חיים; והוא צריך גם להיות עמוק: כזה ששואל את השאלות הקשות, ודורש תשובות כנות – שיאפשרו לנו להאמין שיכול להיות אחרת, ולבנות מחר ישראלי משותף.

זו הדרך היחידה שלנו להכות על חטא – להתבונן בעיניים פקוחות על מה שהיה, ולהציג קריאת כיוון אל עבר עתיד טוב יותר. לכולנו.

זה מה שאנחנו בבית הנשיא עושים, כחלק מהפעילות שנקראת "מחליפים מילה – יוזמות הנשיא למחר ישראלי משותף", ואני יותר ממזמין את כולכן וכולכם ליטול בה חלק.

יקירותיי ויקיריי, כשאנחנו מדברים על תיקון, אנחנו מבינים שהוא מחייב אותנו להבין איך הגענו לאותו שבעה באוקטובר – שמחת תורה – מר ונמהר, ולחקור לעומק – מלמעלה עד למטה – את המחדל ואת ליקוי המאורות הנורא.

בה בעת, וברמת הדחיפות הגבוהה ביותר, אנחנו מוכרחים לשוב ולקרוא בקול: את הדף החדש אי אפשר לפתוח עד שכולם ישובו.

למדינת ישראל חוב מוסרי, ציוני, ישראלי ויהודי מקודש, ולא נהיה שלמים, עד שנשיב את כל אחינו החטופים, עד שנשיב את הפצועים לחייהם אחרי שיקום הגוף והנפש, עד שנחזיר את העקורים לבתיהם ועד שנאמץ אל הלב את המשפחות השכולות האהובות והיקרות כל כך – שרבות מהן מזכות אותנו בנוכחותן כאן היום – ונתפלל שיבואו עליהן מזור ונחמה.

וכך, התפילה שלנו היום היא אינה רק לחשבון נפש אישי, אלא לחשבון נפש לאומי שמוביל למעשים – ובראשם: להחזיר בדחיפות את אחינו האהובים ולשנות את המציאות באזור מקצה לקצה.

כידוע, בשעות האחרונות נפגש ראש הממשלה נתניהו עם נשיא ארצות הברית טראמפ, במה שיכול וצריך להיות רגע היסטורי עבור עמנו ומדינתנו, ועבור האיזור כולו. יש כאן הזדמנות שאסור להחמיץ!

בראש ובראשונה הזדמנות להחזרת החטופים – החובה המקודשת שמוטלת עלינו כמדינה; וכמובן – הזדמנות לשינוי מוחלט של המציאות בעזה ובמזרח התיכון כולו, לעבר "היום שאחרי" – של ביסוס ביטחונה של מדינת ישראל, והמשך ההשתלבות של מדינתנו באיזור. אני תקווה שהפגישה בבית הלבן קידמה את התוצאות המיוחלות הללו, ושב ואומר: זו הזדמנות היסטורית שאסור להחמיץ.

מי ייתן ובשנה החדשה, שרק החלה, נזכה להפוך את ה"אשמנו" לאבן הפינה של תיקון וריפוי אמיתי. מי ייתן וכדבריו היפים של המשנה לנשיא בית המשפט העליון – השופט נעם סולברג – בערב שהתקיים לא מזמן לכבוד הספר "סיור סליחות" – של מישאל וקנין: "נהפוך את היוצרות – שהסליחה לא תהיה שיגעון פרטי ולא אירוע חולף, אלא לחם חוק. תודעה נפשית ותפיסת עולם של סליחות – בבית ובשדה, מגן הילדים ועד בית האבות ובכל משעולי החיים שבין לבין".

מי ייתן ונשכיל לקחת אחריות, כל אחד ואחת – לא רק על מה שהיה, אלא גם על מה שיהיה. מי ייתן ונדע לרפא, לאחות, לבנות מחדש.

תודה רבה לכולכם; תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה – שנה של בשורות טובות, של תיקון וריפוי, של אחדות ושל אהבת חינם.