דברי הנשיא באירוע הפתיחה של הקונגרס הציוני העולמי 

אנו נפגשים כאן היום, כשנתיים לאחר יום האסון הנורא – שמחת תורה, שבעה באוקטובר, יומו של הטבח הכי גדול ביהודים – מאז השואה. שנתיים שבהן נלחמנו מלחמת אין-ברירה על ביתנו; מלחמה שגבתה מחיר כואב ומייסר. 

שנתיים, וליבנו עדיין שבור וכואב עד כלות על הנופלים בקרב, על הנרצחים, על הפצועים בגוף ובנפש, ועל הצלקות הגדולות שנפערו בנו.

אכן, זכינו, בחסדי שמיים, בגבורת כוחותינו, ובסיוע בעלות בריתנו – ובראש ובראשונה ארצות הברית של אמריקה בהנהגת הנשיא טראמפ – להשיב הביתה את אחינו ואחיותינו החיים שסבלו סבל בל יתואר. 

ועם זאת, אנו נושאים את הכאב ואת הגעגוע – בכל יום ויום; וזועקים – ומתפללים – ודורשים: לפעול בכל דרך ובכל כלי כדי שישובו כל החללים החטופים לנוף מולדתם.

ראינו שוב אמש והבוקר, וגם בשעות האלה ממש – מי זה חמאס: אויב ציני, מר ואכזר, שלא מהסס להשתמש בכל תכסיס ומניפולציה. עלינו – על משפחת העמים כולה, ובוודאי המדינות החתומות על ההסכם החשוב שיזם הנשיא טראמפ, להשתמש בכל מנוף ולחץ שישנם כדי שכל החטופים החללים יובאו למנוחת עולמים ללא כל דיחוי נוסף.

לאור כל אלה, יקירותיי ויקיריי, אני טוען בלי כל היסוס שהתכנסות הקונגרס הציוני הזה, ה-ל"ט במספר, תחת הכותרת "קול הדורות: המחויבות הרב-דורית להמשך חוסנו של המפעל הציוני", היא איננה התכנסות רגילה. זהו למעשה מפגש של חשבון נפש לאומי, ברגע קריטי לעתידנו כאומה.

אני זוכר כאילו היה זה היום, את אבי, חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה, עומד על הבמה עולמית של עצרת האו"ם, כשגריר ישראל לאומות המאוחדות – לפני יובל שנים בדיוק, בנובמבר 1975 – בשעה שקבעה העצרת בהחלטה 3379 כי "הציונות היא צורה של גזענות".

אני זוכר היטב כיצד הוא לא השפיל מבט. כיצד הוא הזכיר לעולם שההחלטה הזו היא נואלת – היפוך מוחלט של האמת והמוסר; וכיצד הוא הביט בהם – בנציגי משפחת העמים כולה – וקרע לגזרים, בעוצמה, את הנייר עליו הודפסה ההחלטה.

המעשה הזה לא היה רק אקט של מחאה; הוא היה סמל לעמידה עיקשת, לציונות נחרצת, ולאמונה בצדקת הדרך. המעשה הזה לימד דורות של צעירים יהודים וישראלים להשיב מלחמה שערה.

והנה, חמישים שנה חלפו, ואותה שנאה אנטישמית ואנטי-ציונית ארורה שבה ומכה בנו בעוצמה מחרידה ואלימה – בכל קצוות תבל ובכל זירה – ציבורית, ופרטית, משפטית ודיגיטלית. ראינו אותה מכה בטרור מחריד בשבעה באוקטובר; אנחנו רואים אותה בקמפוסים שהיו אמורים להיות כביכול מגדלור של נאורות; אנחנו רואים אותה ברחובות מנצ'סטר, וושינגטון, טורונטו, מלבורן, פריז ועוד ועוד; ובכלל – בהתעוררות גלים של אנטישמיות – מהתבטאויות ועד אלימות טרוריסטית ורצחנית ממש – המתנפצות על יהודים באשר הם.

חמישה עשורים אחרי, ועדיין – מילים ארסיות שנאמרות ונכתבות במסווה דיפלומטי בעצרת האו"ם בניו-יורק, ברשתות החברתיות, או באולמות ממוזגים בהאג – מעודדות ומטפחות שנאה וטרור נגד ישראלים ויהודים, נותנות רוח גבית לאנטישמיות, מובילות לפגיעה בזכויות היסוד של היהודים: לחיות בבטחה בביתם הלאומי, ולחיות בביטחון בכל ארצות מושבם.

כולנו חשים את האתגרים העצומים, כולנו עדים לאנטישמיות עמוקה, כולנו רואים ושומעים את שונאי ישראל – מדינת ישראל ועם ישראל – זועקים על "מהנהר לים" – כלומר קוראים למחוק את מדינתנו, למחוק את הציונות.

כולנו שומעים צעירים – בורים וחסרי הבנה, שטופי מוח ומלאי שנאה – שאפילו יצרו לנו כינוי גנאי – Zios. כן, מי שפעם קראו לנו יהודונים, ז׳ידים, קוראים לנו עכשיו Zios.

ובכן, אחיותיי ואחיי, מכאן – מעל במת הקונגרס הציוני, אני מבקש לפנות לשונאינו הגדולים, לאנטישמים הנאלחים הללו, ולומר להם: לא לא לא תנצחו אותנו. אין לכם מושג על מי אתם מדברים!

בואו ואספר לכם, כאן ועכשיו, כנשיא מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, מבירת הנצח שלנו – ירושלים הקדושה, מי הם ה-Zios הללו.

ה- Zios הם הטובים שבאנשים. הערכיים שבאנשים. ה- Zios האלה הם מי ששבו למולדתם – ההיסטורית, המובטחת, התנ"כית – אחרי אלפי שנים של רדיפות ושואה איומה ובנו מדינה לתפארת – יהודית, דמוקרטית, אוהבת שלום ורודפת שלום! מדינה שפועלת לתיקון עולם. מדינה שמצליחה בתיקון עולם – כמעט בכל תחום.

ה- Zios האלה נטבחו, נחטפו, נאנסו ונשרפו בבתיהם השלווים על ידי שכניהם –שכנים שלשלום עימם הם כמהו ופעלו שנים רבות. ה-Zios הם אלו שבמנהרות הגיהנום – עשרות מטרים מתחת לאדמה, התעקשו לשמור על זהותם היהודית והישראלית; על צלם אלוהים שבאדם. ה- Zios האלה הם מי שלבשו מדי-זית וחירפו נפשם בשביל להגן ולהציל את האחיות והאחים שלהם. ה-Zios האלה באו בהמוניהם מכל רחבי תבל – עלו לכאן, בנו לעצמם עתיד וחיים.

ה- Zios האלה – בכל רחבי העולם – ראו שאחיהם בציון תחת מתקפה – והתגייסו בכל דרך שיש – למען אחדות ישראל, למען נצח ישראל. ל- Zios האלה יש לב, ונשמה, ותעצומות נפש, וכוחות – שאתם יכולים רק לחלום עליהם!

ה- Zios האלה הם אנחנו. אנחנו גאים בציונות שלנו. לעולם לא נוותר עליה. תמיד נילחם עליה, נשמור עליה, נקדש אותה. תמיד נזכור, ותמיד נוכיח: שעם ישראל חי!!!  

Let me tell you, as President of the Jewish, democratic State of Israel,from our eternal capital, Jerusalem, who these so- called Zios are, and what they are about: These Zios are the finest of human beings, who returned to their ancestral home land —their biblical, historic, promised land, after millenniums of persecution, after the devastation of the Holocaust, and built a Jewish, democratic, life- affirming and peace- seeking state! A nation of doing good, A nation of healers of the world in almost every field.

These Zios were brutalized, assaulted, taken hostage, and burned in their homes by their neighbors, with whom they prayed and tried to live peacefully for generations.

These Zios  while deep underground, in the dungeons of Hell, fought to maintain their Israeli and Jewish identities their humanity;These Zios dropped everything, grabbed their uniforms,and risked their own lives to save their sisters and brothers;

These Zios came to Israel by the thousands and thousands from all corners of the globe, made Aliyah, built a life and a future; These Zios, in communities all over the world, saw their sisters and brothers under attack in Israel, and showed up, no questions asked!

These Zios have the heart and soul, the invincible strength and the eternal spirit of which you could only dream!

These Zios are us- the men and women in this hall, across Israel, and throughout the Jewish world.

We are proud of our Zionism and we will never forsake it. We will fight for it and defend it. We will remember and we will proudly declare: the people of Israel live! עם ישראל חי!

אין ספק שאנחנו חיים בתקופה היסטורית – מאתגרת ומטלטלת, תקופה שמחייבת אותנו להגביר את כולנו בכל רחבי תבל, לטעון את טענותינו, ולזעוק את צדקתה של הציונות – ממש כפי שעשה בזמנו אבי – מעל במת האו"ם.

אך מעבר לכך – בתוכנו – אני מאמין שכעת עלינו לשאול: מה ניתן ללמוד מהמציאות הזו? מה נוכל אנחנו כחברי התנועה הציונית לעשות איתה? כיצד נוכל להצעיד את התנועה המפוארת הזו – התנועה הלאומית שלנו – אל מול אתגרי ההווה, לנוכח פני העתיד?

בנאומי בבאזל, לפני מספר שנים, לרגל 125 שנים לקונגרס הציוני הראשון, דיברתי על הדילמה הציונית המובנית בתוכנו – בין התביעה ל"נורמליות", לבין השאיפה ל"עצמיות". "נורמליות" – כלומר קיום בתוך משפחת העמים, על פי הנורמות של זו; דהיינו מדינה ככל המדינות. 

ואילו "עצמיות" – משמעה חיפוש הקיום המובחן במובהק, הזהות הייחודית, הרצף ההיסטורי, ההמשכיות היהודית שלנו. טבח שבעה באוקטובר היה רגע מבחן לשני הקטבים הללו. 

שאיפתנו לנורמליות – לחיים שלווים ובטוחים – רוסקה באחת על ידי אויב ברברי ואנטישמי שתקף אותנו בשבעה באוקטובר ומאז – כאן ובכל העולם.

אך מה שקם מתוך האפר והדם, מה שהציל אותנו מהתפרקות מוחלטת, היה בדיוק אותו כוח לאומי פנימי: ה"עצמיות" – הזהות הפנימית והקיומית שלנו כעם.

הרוח המפעימה של עמנו: של מי שרצו אל האש, של אלו ששבו בהמוניהם ארצה למלחמה, של המתנדבים שקמו מכל עבר, של הערבות ההדדית הבלתי נתפסת – שנגלתה לעין בחיבור העמוק בין יהדות התפוצות לעם היושב בציון, ובכלל זה בעלייה, בהתנדבות, בסיוע, בדאגה, בקריעת שערי שמים בתפילה –  הרוח הזאת היא ההוכחה לאותה תודעת זהות עמוקה של עמנו. זהות ציונית שצמחה מתוך אלפי שנות מסורת. מתוך נפש יהודית וציונית הומיה. 

אותו יום נורא לימד אותנו שבלי זהות מובחנת ועמוקה – בלי הרוח הייחודית, בלי הערבות ההדדית, בלי המחויבות שלנו זה לזה כעם – גם לא נזכה ל"נורמליות" ולביטחון.

הציונות בת זמננו, אם כן, היא בראש ובראשונה – ההכרה שהמפעל שלנו לא תם. היא הבחירה היומיומית בחיים ובבניין, ויותר מכל – היא הבחירה אחד בשני!

כפי שאמרתי בבאזל, אני מאמין שגם היום, פירושה של הבחירה הזאת הוא בראש ובראשונה: אחריות.  ובראשה – אחריות ללכידות שלנו. אחריות לערבות ההדדית בתוכנו. אחריות לנהל את מחלוקותינו כעם – עמוקות ונוקבות ככל שיהיו – בכבוד, בהקשבה, ובניסיון כן להגיע להבנות.

וכאן, אחיותיי ואחיי, אנו ניצבים מול האתגר הגדול ביותר שלנו. האסון הנורא פגש אותנו כשהיינו מפולגים – לא רק בישראל – אלא בכל רחבי העולם היהודי; כשחסרו לנו גשרים, כשחסרה לנו הקשבה, כשחסר לנו כבוד הדדי מינימלי.

כשהיינו שרויים עמוק בתוך מה שקוראים היום "השיח של שישה באוקטובר"; כשאיש בצוואר אחיו ואחותו. שיח של קיטוב, של זעם, של חומות שהלכו וגבהו, של חירשות הדדית.

את השיח הזה חייבים לשנות – בתוך החברה הישראלית, ובין כל קהילות ישראל – על כל תפוצותיהן.

אני אומר לכם את הדברים ביושר, כפי שאמרתי לאחרונה מעל במת הכנסת ברגע של כאב ספונטני: הלב שלי שותת דם. הלב שותת דם כשאני רואה את הקיטוב שב ומאיים לקרוע אותנו מבפנים.

ועם זאת, אני גם מלא אמונה ותקווה. אני מאמין בעם שלנו, אני מאמין בציונות, אני מאמין בכם! הרי הרצל הקים את המוסד הזה ביודעו שיהיו בו מחלוקות עזות; והנה – ממש כמו בימי הקונגרסים הראשונים – אתם יושבים פה יחדיו, למרות הקשיים, למרות הכל.

עצם העובדה שאנחנו כאן – יחד; עצם העובדה שיש כאן ייצוג מכל גווני עמנו – כן, גם נוכחות חרדית – אחרי שנות דור – יש לה משמעות.

הגיוון הרעיוני, גיוון העמדות וההשקפות, כשכולם נוטלים חלק – יחד! – בתשתית המוסדית המפוארת שהרצל יצר לבירור וליישוב מחלוקת – הוא קריטי לקיום ולשגשוג שלנו כעם. זוהי עשייה ציונית מן המעלה הראשונה, ואת העשייה הזו עלינו להעלות כיום על נס. 

כמובן שגם בהיבט הזה, אל לנו להישען אך ורק על הישגי ההווה. כמו שכולנו יודעים – הנוער שלנו מדהים, הדור הצעיר של עמנו – כבר מראה יכולות מופלאות, ובמילים אחרות: הדור הבא הוא העתיד שלנו.

לכן אני מודה להסתדרות הציונות העולמית ולסוכנות היהודית – שחברו אלי – יחד עם קרנות פילנתרופיות חשובות ביותר – ליוזמה שלי הנקראת: ״קול העם״ – "Voice Of The People". יוזמה מכוננת, שמפתחת ומטפחת דור של הנהגה יהודית צעירה, שלא רק מחויב לעתיד עמנו אלא גם מוכן להעמיק בכל הסוגיות האקוטיות ביותר, ולדבר עליהן בפתיחות, בכבוד, בהקשבה; להתמודד עם האתגרים הכי קשים, ובעיקר – להציע תשתית לפתרונות;

כל זאת במסגרת "מועצת קול העם" שמביאה מגוון רחב ומרשים של קולות יהודיים שממש בונים לנו עתיד – פשוטו כמשמעו.

אחיותיי ואחיי היקרים, כאן, באולם הזה, מהדהד "קול הדורות". דור מייסדי התנועה הציונית נתן לנו את החזון ואת הכלים. דור הלוחמים ומקימי המדינה נתן לנו ריבונות.

עתה, הדור שלנו מחויב להוכיח שאנו ראויים – עבורנו, ועבור הדורות הבאים.

אני קורא לכם, צירי הקונגרס מכל קצוות הקשת הרעיונית: בואו נבנה מחדש את האמון בתוכנו.

בואו נתווכח בכבוד, ונוכיח לעצמנו ולאויבינו, שגם כשאנו חלוקים, אנו עם אחד, עם גורל אחד, ועם אידיאל אין-סופי אחד – הציונות.

זוהי המחויבות הרב-דורית שלנו. זוהי תמצית הציונות. וזהו סוד נצח ישראל.

תודה לכולכם. עם ישראל חי.