דברי הנשיא בהלוויתו של אוריאל ברוך ז״ל

אלו ימים מטלטלים עד לאין קץ. ימי אבל עמוק ובשורות מרות; ימי התרת ספקות וסגירות מעגל; וימי שמחה והקלה עצומה, עם השיבה הביתה – שיבת ציון ממש – של כל חטופינו החיים.

גם במעמד המרגש והכואב הזה – אנחנו כמובן זועקים ומייחלים ודורשים את חזרתם של כל אחינו החטופים החללים – עד האחרון שבהם; וקוראים לפעול בכל כלי ודרך על מנת להביא אותם למנוחת עולמים באדמת המולדת.

ובתוך כל אלה – הלב מתקשה להכיל את הסתירות בין עוצמת השמחה על אחינו ואחיותינו השבים אלינו בחיים, ובין העצב האינסופי על כל אהובינו שאיחרנו להציל. כל אהובינו, ואוריאל בתוכם.

וכך, אנחנו עומדים כאן היום – קהל של לבבות רבים הפועמים היום יחד ללוות את אוריאל, בן, בן זוג, אב, אח, וחבר אהוב, סוף סוף, סוף סוף, למנוחת עולמים.

אוריאל היקר והאהוב, קשה וכואב כל כך לקבל אותך כך, אף שידענו כבר זמן רב שאינך בין החיים, ושהמרצחים הארורים חטפו אותך כשיצאת לרקוד לצלילי המוזיקה שאהבת, בנופים הפתוחים של הנגב.משום שהידיעה הזאת נעשית ממשית ושלמה רק עתה – בהר המנוחות הזה.

והכאב מפלח את הלב נוכח פניהם האבלות של הוריך היקרים נעמי ואמיר, של אחיך רועי, עידן ואוהד, של אהובת חייך רחלי, ושל שליו ואופק – ילדיך המתוקים, הגיבורים – שלא הפסיקו לרגע לחכות לך ולייחל לשובך.

אוריאל יקר, ממקום שבתך במרומים, שא עיניך וראה, כל אוהביך ואהוביך נקבצו כאן, ללוות אותך, סוף סוף, בדרכך האחרונה.

אימך האהובה – נעמי – אמרה לפני כמה חודשים ש״משפחות החטופים הנרצחים לא יודעות איפה לעמוד ביום הזיכרון״, והנה, יש מעט התרת ספקות, ואולי אולי גם מעט נחמה, כשיש עכשיו איפה לעמוד, ועם מי, עם עם שלם, שליבו שבור.

אוהביך מספרים שהיית איש נדיב, מאיר עיניים וטוב לב. איש שהאמין שאפשר לבנות, ואפשר לתקן,ולא רק שאפשר – אלא שכך נכון, ושכך צריך לעשות.

הקדשת את חייך לבניין ביתך הפרטי, ולבניין הארץ, בחריצות וביסודיות. היית אב אוהב ומסור, ובן זוג אהוב; וגם בתוך חיי המשפחה והקריירה התובעניים היית נפש חופשיה מאוד, ואהבת לרקוד בכל מאודך.

כמוך אוריאל – מאות רבות מנרצחי אותו יום נורא לא היו לוחמים, אבל כל אחד מהם עמד בקו החזית אל מול אויב. הם נפלו רק בגלל השייכות שלהם לעם הזה, למדינה הזאת.

וכך, בעומדנו כאן מול ארונך, אין לנו רשות לחשות. זו אינה רק שעת אבל וכאב, זוהי גם שעת חשבון נפש.

אני עומד כאן היום, בשם מדינת ישראל כולה, ומבקש סליחה. סליחה שלא הגנו עליך באותו יום מר ונמהר. סליחה שלא הצלנו אותך ואת חבריך. סליחה שלקח כל כך הרבה זמן להשיב אותך לנוף מולדתך.

אכן, אחיותיי ואחיי, אנחנו חייבים לזכור היטב – שמדינה שמבקשת להיות ראויה לבניה ובנותיה, חייבת לדעת גם לבקש סליחה, ולא פחות חשוב – חייבת לדעת לתקן.

משפחת ברוך האהובה, אוהביו ומוקירי זכרו של אוריאל. אני מרכין ראש בפניכם, בשם העם כולו, ומודה לכם על גבורתכם – לבחור בחיים מדי יום; על האהבה העצומה שלכם לאוריאל; ועל העוצמות ותעצומות הנפש שאתם מקרינים.

ולכם ילדים אהובים, אני מבקש למסור – בשם עם שלם, שלמרות הכאב העצום שפגשתם בגיל רך כל כך, ראינו כמה חוסן, וכוח, אמונה ואהבה יש בכם – ברוחכם, וברוחו השמחה של אבא אוריאל שנושבת בכם ותנשב בכם תמיד. אתם הולכים זקופים, ומלמדים את כולנו איך להיות גיבורים גם כשכואב כל כך.

כולנו איתכם ואני מבטיח שנמשיך להיות איתכם – לחבק, לתמוך ולגבות.

אוריאל יקר ואהוב, אני מבטיח לך, גם אם הרמקולים פסקו באותו בוקר נורא, המנגינה שלך ושל כולנו לא פסקה מעולם ולא תפסיק לעולם. לא נפסיק לרקוד, בלב כואב אבל בגוו זקוף, בגעגוע, בתקווה, באהבה, עד שיתוקן הלב השבור של הארץ הזאת.

נוח בשלום על משכבך אוריאל, ותהי נשמתך צרורה בצרור החיים לעולם ועד.