דברי הנשיא בהנחת אבן פינה באנדרטת הקיבוצים

"לוח השנה מתעקש להעיד ששנה חלפה מאז אותה שבת באוקטובר. אבל במובנים מסוימים אנחנו כולנו, עדיין, נמצאים באותו הבוקר. משהו בנו עדיין נמצא שם, בממ"ד, נחרד מהאזעקות, מתקשה להאמין לשמועות האיומות שמגיעות אלינו.

שנה שלמה, והלב והראש ממאנים להמשיך הלאה. מסרבים לקבל את עובדת הזמן שחולף מאז ראשית האסון הנורא שפקד, ובהרבה מובנים – עדיין פוקד אותנו. אבל בגוף – שנדרך ונטען בהרגשה המיוחדת שתשרי, וחגיו, וחום הקיץ ששוכך מורגשים בו מאד – אנחנו בכל זאת מרגישים את השתנות העיתים. וגם הנוף המוכר – של הארץ האהובה שלנו, מספר לנו על ההיענות של הטבע למחזוריות הזמן, להתחדשות שמתרחשת למרות הכל. מי כמוכם, קיבוצניקים יקרים, מכיר זאת היטב מקרוב.

מלאכת השיקום של יישובי מערב הנגב עודנה בעיצומה; תושבים רבים מהצפון ומהדרום עדיין גולים בארצם; המלחמה במלוא עוזה – האזור הזה תחת אש של רקטות, טילים וכטב"מים; העם מגויס כפי שלא היה מזה דורות; ובמנהרותיה האפלות של עזה עדיין יושבים אחינו ואחיותינו מעונים, מיוסרים, ביד מפלצות אדם ואנחנו חייבים לפעול עכשיו, בדחיפות, ובכל הכוח – ולהשיבם הביתה.

ומול כל אלה, הנה שוב אנחנו רואים נחליאלי בשביל, וחלזונות משאירים חוט כסף עדין על גבעול, ובדרך לכאן – ראינו כבר שדות רחבים ובהם כותנה פורחת, והיא לבנה ונקיה, כמו תמיד. קשה להכיל, בו זמנית, את שתי המציאויות הסותרות הללו, שמייצרות יחד דיסוננס חריף בנפש. שתי מציאויות שהן למעשה אחת.

ומאליהן, התנגנו לי בלב, בדרך לכאן, מילותיה המדויקות כל כך של דורית צמרת, שכתבה אותן לא רחוק מכאן, בסתיו העצוב של 1974, בקיבוץ האבל – בית השיטה – ששכל אחד-עשר מבניו במלחמת יום כיפור: "זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית אתם אינכם ולא תוכלו לשוב השביל עם השדרה, ובשמים עיט אך החיטה צומחת שוב".

אנחנו נתונים בעיצומה של מלחמה, שבה הקיבוצים שוב מצאו את עצמם בחזית, נושאים מטען נורא של שכול, של מאבק, של טראומה; ושל גבורה. כולם – בארץ ובכל רחבי תבל – נחשפו בשנה האחרונה, ביתר שאת, לעוצמה, ליופי ולעומק של ההוויה הקיבוצית בכלל ושל הקיבוצניקים בפרט; לנחישות, למסירות, לחיים קיבוציים של משמעות. לקהילתיות שאין שנייה לה, לדור צעיר מופלא, ללכידות, לחתירה לשוויון, לערכים הקיבוציים.

עוצמת הרוח הקיבוצית היא לא דבר חדש, כמובן. מראשית הציונות ועד היום הקיבוצים הם שיקוף עז של עמידה בחזית, של חריש עיקש, עד התלם האחרון, של אהבה בלתי מתפשרת לארץ, לאדמה, למדינה ולעם. 

על הגבורה העילאית, חוצת הדורות, מעידה האנדרטה הזאת בדממתה יותר מאלף עדים. היא שוזרת מורשת, הגנה והתיישבות, וחוקקת על לוח ליבה של האומה כולה, את זכרם של: "הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחורי המחרשה ויחרפו נפשם לכבוד ישראל ועל אדמת ישראל".

אבל שלא כמו בשירה של דורית צמרת, ושלא כמו במלחמת יום כיפור – שם האובדן היה בחזית המלחמה – הרחוקה יחסית – הפעם יד האויב נשלחה גם אל תוככי הבית: אל עריסות התינוקות, אל מגורי הצעירים, אל הקשישים והקשישות. שרפה וטבחה וחטפה ואנסה ללא רחם.

וכך, מול פניה של אכזריות שלא ידענו כמותה יצאנו להילחם, בכל הכוח, ואיבדנו יפים וטובים כל כך מבנינו ובנותינו – ובהם רבים כל כך מבני הקיבוצים, גם בשבוע האחרון – קורע הלב – במלחמה שכולה בין אור לחושך, בין טוב לרע.

הקיבוצניקיות והקיבוצניקים במערכה הזאת הם שיקוף הפנים היפות של הציונות הנחושה, האיתנה: החל בכיתות הכוננות שלחמו בשבעה באוקטובר בקרבות גבורה על הבית; דרך כלל האזרחים והאזרחיות בקיבוצים – שגילו עוז רוח ותעצומות נפש – בגיא צלמוות ממש; וכלה בלוחמות ובלוחמים בסדיר ובמילואים, בני התנועה הקיבוצית, שלחמו ועודם לוחמים בחזית.

כולם כולם – היו לנו למופעי אור טהור, משיב נפש, מעורר גאווה ותקווה.

גם כעת – בעומק הכאב, בלב המערכה הקשה והמדממת, אני מבקש להזכיר לנו את הרוח הקיבוצית הנחושה, ולהדגיש שהמעמד הזה, הכואב, הוא לא רק לזכרם של אהובינו, אלא גם שבועה: אנחנו לא נרפה עד שנרפא את הפצעים, עד שנתקן את הבית, שיהיה ראוי להקרבה העצומה הזו, ויהיה שוב שלם ואיתן למען הילדים והילדות שלנו. אנחנו כאן – בכל הכוח; ונמשיך לפרוח כאן, בארץ הטובה והאהובה הזאת. 

אנחנו זוכרים היום את חובתנו: לשקם ולתקן ולרפא את כל מה שדורש תיקון. בראש ובראשונה, כפי שאמרתי בפתח דבריי: להשיב את החטופות והחטופים, שזועקים אלינו כבר יותר משנה מתוך המנהרות החשוכות: "הושע-נא". קול דמי אחינו זועק אלינו מתחת לאדמה, ואנחנו חייבים לפעול בכל דרך: להציל אותם ולהביא אותם הביתה! קדושת החיים שזורמת בעורקינו כאומה וכמדינה מחייבת אותנו למלא בדחיפות את הצו האנושי, המוסרי, היהודי והישראלי העליון: ולהשיבם. מי לביתו, ומי לקבר ישראל.

בנוסף, עלינו לתת סעד ותמיכה לפצועים בגוף ובנפש; ולבנות מחדש בדרום ובצפון תוך מימוש יצר ההתחדשות שתמיד היה לתנועה הקיבוצית. אני מדגיש: מוטלת על המדינה חובה עליונה– לתת את הגיבוי על כל מובניו ומשאביו – לשיקום מלא ולבניין מוחלט של כל מה שחרב, כולל כמובן הקיבוצים בצפון ובמערב הנגב; הן במובנים הפיזיים, והן במובנים האנושיים והקהילתיים.

אני מודה מעומק הלב לכל העוסקות והעוסקים במלאכת הזיכרון, ובראש לכם –ראש המועצה האזורית מגידו – גיל לין, מזכ"ל התנועה הקיבוצית – ליאור שמחה, מזכ"לית תנועת הקיבוץ הדתי שרה עברון, וכלל מנהיגי הציבור והארגונים שנרתמו למלאכת הקודש הזאת. יהי זכרם של בנות ובני התנועה הקיבוצית אשר נפלו ונרצחו במערכה, ברוך ונצור בליבנו לעד".