דברי הנשיא בוועידת האקלים של הארץ

בשנים האחרונות, משבר רדף משבר במחוזותינו. ממגיפת הקורונה, דרך גלי הטרור הבלתי פוסקים, הטלטלה החברתית-פוליטית המתמשכת, טבח השבעה באוקטובר והלחימה הקשה, במספר חזיתות; וכמובן משבר החטופים הכואב שאנו עוד בעינו – מתפללים ומייחלים ומקווים ופועלים לשובם במהרה ובשלום.

המציאות הלא פשוטה, בחנה – ובוחנת – את החוסן הישראלי; והשאלה הזו – שאלת החוסן והיכולת שלנו לצלוח משברים, משתקפת היום, בין היתר, גם בליבת העיסוק במשבר האקלים, שמהווה איום מדאיג ומוחשי ביותר עבורנו.

זו איננה רק בעיה של דור העתיד או של מדינות רחוקות; של הכחדת מינים אקזוטיים בקטבים ובאמזונס, של גלי חום קשים באירופה, של סערות ורעידות אדמה קטלניות מעבר לים, ושל עליית טמפרטורת האוקיינוסים הרחוקים – זוהי המציאות שלנו – והיא נמצאת ממש ממש כאן ועכשיו, בארץ ישראל הקטנה שלנו, ובמזרח התיכון כולו.

המסקנה המדאיגה הזאת צריכה להוביל את המאמצים שלנו לא רק לבלום את תהליכי שינוי האקלים המואצים, אלא גם, במקביל, להיערך לסכנות עתידיות.

במילים אחרות, ובמיוחד לנוכח אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה הנמשכת עד היום: מוטל עלינו לוודא שסוגיית החוסן הישראלי הסביבתי – תישאר על סדר היום, ולהיות נכונים למשברים שיגיעו לפתחנו.

מידת הדחיפות ברורה לכל, כאמור, ואין פלא שזו בדיוק המסקנה העולה גם מהדו״ח המפורט והמרשים של מבקר המדינה, שפורסם בשבוע שעבר. אני מברך על הדו"ח החשוב הזה ומקווה שמסקנותיו יעוררו עוד ועוד עשייה שתביא לתוצאות והישגים בנושא.

ברשותכם, אבקש להצביע על שני תחומים תחת סוגיית האקלים שאני מאמין כי עלינו להתמקד בהם; וכן להצביע על שתי תשתיות הכרחיות ומתאימות: בזום-אין – השלטון המקומי, ובזום-אאוט – השותפות האיזורית.

קביעת היסוד בה אני מבקש לפתוח היא חד-משמעית: כדי שהחוסן הסביבתי הפנים-ישראלי יצלח את המשברים העתידיים – מדינת ישראל צריכה להיות מסוגלת, גם במקרים של משבר פתאומי, לספק את צרכיה בעצמה. למדנו את זה בקורונה, ולמדנו את זה במלחמה.

לכן, בתחום הראשון – שהוא הביטחון האנרגטי של המדינה, מדינת ישראל חייבת לדאוג לכךשמקורות החשמל והאנרגיה שלה לא יהיו תלויים בייבוא מחו"ל.עלינו לבזר את מקורות האנרגיה של ישראל,ולדאוג לכך שיהיו מבוססים ככל הניתןעל אנרגיה ירוקה ומקיימת,בדגש על אנרגיה סולארית.התברכנו בשמש נהדרת,ועם רצון וחזון זה אפשרי.

בנוסף – עלינו לפתח פתרונות לאגירת אנרגיה, ולייצר מערכת ניהול תיעדופי חשמל למקרי חירום, על מנת שנוכל לתעדף במהירות וביעילות שימושים חיוניים על פני שימושים אחרים.

בתחום השני – שהוא הביטחון התזונתי, הקריטי כל כך לביטחון הלאומי שלנו כמדינה, עלינו לוודא שלישראל יש את היכולת לדאוג לצרכי התזונה המספקים של כל תושביה במקרי חירום – במזון ובמים.

עלינו לתמוך בחקלאות ובתוצרת מקומית, לפתח את מקורות המים ואת ההתפלה, לעודד פיתוח טכנולוגיות מזון חדשניות והשקעות הון רלוונטיות, ולהבטיח שבסופו של יום לכלל אזרחי ישראל תהיה נגישות לסל מזון בריא ומקיים, המבוסס במידה רבה על יכולות מקומיות.

לשני האתגרים הללו – האנרגטי והתזונתי יש ביטויים רבים ברמה הלאומית, וישראל חייבת לתעדף אותם ככל שרק ניתן. אך בכך לא די, כמובן.

זאת הסיבה שאני מבקש לגעת כעת בקצרה, בשתי זירות הכרחיות לביסוס החוסן הסביבתי שלנו: בזום אין – השלטון המקומי, ובזום אאוט – האזור כולו.

המשברים שעברנו – מהקורונה ועד המלחמה – הוכיחו לנו שוב ושוב כמה משמעותי מקומה של הרשות המקומית בכל משבר ומשבר. האחריות, המקצועיות, ויכולות הגמישות ותשומת הלב – את כל אלה אני יכול להעיד שאני רואה מקרוב בשלטון המקומי, בצורה מרשימה מאד, ובוודאי במלחמה.

זאת הסיבה שבימים אלה ממש, לאחר סיומה של מערכת הבחירות לרשויות, "פורום האקלים הישראלי" שהקמתי – הפועל בחסות בית הנשיא ועוסק בכלל הנושאים הקשורים למשבר האקלים והחוסן הסביבתי – מקדם רשת חדשנית ומתקדמת בשלטון המקומי שתפעל בזירת החוסן הסביבתי.

אנחנו מוכרחים לבצר את החוסן הישראלי ברמה המקומית: הן בשגרה, והן בעת משבר; הן ברמת הרשות, והן ברמה המרחבית.

ומכאן אני מגיע לנקודה האחרונה בדרך לביצור החוסן הסביבתי הישראלי, ובה אסיים את דבריי: הזירה האזורית. המלחמה הקשה שאנו חווים האירה, בלי צל של ספק, את הכוח הפוטנציאלי העצום של קואליציה אזורית משותפת בתחומים רבים ומגוונים, אל מול כוחות קיצוניים ומסוכנים שמבקשים להשמיד, להרוס ולאבד כל תקווה.

קואליציה אזורית כזאת דרושה לנו לא רק לשם חיזוק החוסן הישראלי ברמה הביטחונית, אלא גם לביסוס החוסן הסביבתי, והמוכנות למשברים אקלימיים שישפיעו על כלל מדינות ועמי המזרח התיכון. ערב המלחמה עסקתי בכך באופן אינטנסיבי מאד, ובכוונתי לחדש ביתר שאת את עיסוקי בנושא, ברגע שהדברים יתאפשרו.

עלינו להרחיב את הבריתות שלנו עם הכוחות האיתנים והמתונים באזור, ולבסס מנגנונים – בהם אנרגטיים ותזונתיים – שיעזרו לנו להתמודד יחד, בשיתוף פעולה, עם מצבי קיצון שעלולים להיגרם בשל שינויים אקלים.

לכך בדיוק התכוונתי כשטבעתי את המושג ״מזרח תיכון מתחדש״ – “Renewable Middle East”. מינוף השותפויות שביססנו בהסכמי השלום והנורמליזציה השונים – לטובת מהלכים סביבתיים שישיאו ערך רב לאזור ואפילו לעולם כולו,נראה בעת הזאת כהכרח שאי אפשר ואסור לחמוק ממנו.

בהקשר הזה אני מבקש להדגיש שותפויות חשובות ביותר שנולדו בוועידת האקלים בדובאי, וכן שיתופי פעולה המגיעים מאיחוד האמירויות בתחומי אקלים שונים. משני צידי המזרח התיכון, מהים התיכון עד הים הפרסי – הפוטנציאל עצום, ונורמליזציה עם סעודיה, אם תבוא, תהיה אף היא מפתח לכך.

סיכום הדברים ברור, אפוא: משבר האקלים מהווה איום מוחשי ביותר, אבל כמו שאנחנו בישראל כבר יודעים היטב, הוא טומן בחובו גם הזדמנויות שחובה עלינו לנצל ולממש – פנימיות וחיצוניות. ביותר ממובן אחד: בנפשנו הדבר.

אני מבקש להודות לפורום האקלים הישראלי בחסות בית הנשיא, בהנהגת ד"ר דב חנין והמנהלת החדשה ד"ר נטע גל-נור; ולכל מי שעמלו על הוועידה החשובה: ל'הארץ' ולעורך אלוף בן; לאוניברסיטת בן גוריון בנגב ולנשיא האוניברסיטה פרופסור דניאל חיימוביץ; וכמובן לכל המשתתפות והמשתתפים. תודה רבה, עלו והצליחו!