דברי הנשיא בחוג תנ״ך בנושא עשרה בטבת 

יש ימים בלוח השנה העברי, שאינם זועקים. הם אינם נושאים את קול החורבן עצמו,  אלא את הרגע שלפניו. עשרה בטבת הוא יום כזה. זה איננו היום שבו ירושלים נפלה. זה איננו היום שבו אחזה האש בחומות העיר, ברחובותיה, במקדש. זה היום שבו החל המצור. היום שבו הכול עוד עמד, יציב, על תלו, ובו בזמן נתון במבחן.

הרחק מירושלים, בעודו יושב על אדמת בבל, משמיע לנו יחזקאל, את הדברים הבאים: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי, בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה."

הפסוק הזה הוא איננו משל. הוא לא משמיע אמירה נוקבת ומפורשת. הוא מציין תאריך. כאילו אומר לנו הנביא: יש רגע שבו ההיסטוריה עוד פתוחה. יש רגע שבו העתיד עדיין לא נחתם, אך הוא כבר מתקרב. אות אזהרה. עכשיו – זהו הרגע.

בפרקים שקדמו לפרק כ״ד בספר יחזקאל נשמעו נבואות רבות. גם רעהו הירושלמי של יחזקאל – ירמיהו – לא חדל מלהזהיר. ואכן מילים נוקבות נאמרו. אזהרות נשמעו. 

אך בעשרה בטבת מתרחש דבר אחר: הנביא חדל מלהתווכח, הוא מתחיל לתעד. כאילו אומר: אם אינכם שומעים, לפחות נרשום. יום אחד, מישהו עוד יזכור את היום הזה. יום אחד מישהו עוד ילמד מהיום הזה. יום אחד מישהו עוד יציין את היום הזה, כמועד שבו החורבן התחיל.

עשרה בטבת מלמד אותנו אמת לא נוחה: אסון לאומי איננו מתחיל ביום שבו הכול מתמוטט. הוא מתחיל ביום שבו מפסיקים להקשיב. ביום שבו אנחנו מפסיקים להקשיב לקולות מתוכנו, וביום שבו אנחנו מפסיקים להקשיב לקולות האויב. ביום שבו אנחנו מפסיקים לראות את המציאות נכוחה, או מפסיקים לרצות לראות אותה כפי שהיא.

אסון לאומי מתחיל כאשר סימנים מוקדמים נתפסים כרעש מיותר. כאשר התרעות נתפסות כהפרעה לשגרה. כאשר מי שמזהיר, נתפס כמי שחותר, מגזים, או "לא מבין את התמונה".

כאשר, כפי שלמדנו על בשרנו, מתעלמים מהתרעות של תצפיתנית או נגדת שמציבות תמרורי אזהרה מטלטלים בנוגע לאויב שנערך להתקפה.

ואפילו, אם יורשה לי, כאשר מתעלמים מדבריו של נשיא מדינה, עבדכם הנאמן, שמתריע פעם אחר פעם מהאיום הביטחוני המתעצם, גם ימים ספורים לפני שבעה באוקטובר באזהרה מפורשת, ואני מצטט, כי: "הפילוג, הקיטוב, המחלוקת הבלתי נגמרת – הם סכנה של ממש לחברה הישראלית ולביטחונה של מדינת ישראל.  אויבי ישראל מתבטאים בנוגע לכך שוב ושוב ומתייחסים למשבר הפנימי בתוכנו כאל מבוא בדרך להתפוררותה של מדינת ישראל… עלינו להתעשת, להוריד את הטון, להקשיב, להושיט יד, ולסיים את המשבר הפנימי שבתוכו אנו נמצאים… כדי שלא – חס וחלילה – היסטוריונים ומנהיגים יסתכלו על הימים האלה בעוד 50 שנה, על המחיר הנורא שהקרע הזה גבה מאיתנו, וישאלו: 'איך הם לא הבינו את גודל הסכנה ואת עומק התהום? הרי זה היה להם ממש מול העיניים' ".

כן, מכובדי, את הדברים האלה אמרתי בהר הרצל בטקס הזיכרון במלאת יובל למלחמת יום הכיפורים – ימים ספורים לפני שבעה באוקטובר 2023.

במילים אחרות, אפשר לומר כך: לכל חורבן ולכל אסון לאומי – יש עשרה בטבת. לא יום של הרס, אלא יום של החמצה. יום שבו עוד ניתן היה לבחור אחרת.

למעשה, אין מנוס מלהבין שההחלטה לציין את עשרה בטבת כיום צום, היא החלטה קיומית ברמה הלאומית. החלטה שמכריחה אותנו – כאומה – להקשיב, ולא פחות – לקיים שיחה פנימית ונוקבת. היא אולי לא נוחה, אבל אין חשובה ממנה.

עשרה בטבת הוא אמנם יום צום, אבל הצום הוא איננו עונש, חלילה, אלא הזדמנות. הזדמנות לעצירה, להפוגה. הזדמנות לשוב ולהקשיב.

השיחה הזאת, וההקשבה הזאת, הן כאמור קיומיות עבורנו כאומה – בימים ההם ובזמן הזה. דווקא אחרי האסון הלאומי של טבח שמחת תורה, דווקא מתוך הכאב, אנחנו נדרשים לבניין משותף, ולמענו – אנחנו נדרשים לגבורה מסוג אחר. לא רק גבורה של לוחמים בשדה הקרב, אלא גם גבורה אזרחית, מוסרית, הנהגתית. הגבורה לשוחח, לדון ולהתווכח – גם כשזה קשה ואפילו מאיים; הגבורה לומר אמת גם כשהיא אינה פופולרית; ולצידה – הגבורה להקשיב גם כשהדברים מטלטלים. הגבורה להבין שהאיום הגדול ביותר על חברה הוא איננו תמיד זה שמחוץ לחומות – אלא זה שמתגנב פנימה כאשר החומות עוד עומדות – מפלג, מקטב, מבקש להרחיב את הסדקים, ולהפוך אותם לתהומות.

הגבורה להבין ששיח גס ובוטה, שמגיע לא אחת לאלימות מילולית של ממש, ובמיוחד מצד נבחרי ציבור – כלפי משרתי ציבור מסורים, מקרב אותנו אל פי התהום בואכה אסון לאומי נוסף.

את השיעור הזה אנחנו לומדים מעשרה בטבת – מההיסטוריה הרחוקה של היום הזה, וגם מזו הקרובה. אכן, לעשרה בטבת יש כמה היבטים היסטוריים. הידועים שבהם הם יום תחילת המצור, עליו דיברתי, ויום הקדיש הכללי – שתוקן על ידי סבי הרב הרצוג זצ"ל ועמיתו לרבנות הראשית הרב עוזיאל זצ״ל.

כעת, ברשותכם, אני מבקש לסיים בהיבט שלישי – אקטואלי מתמיד. בעשרה בטבת תשע"ז – 2017 – אירע פיגוע חבלני בירושלים – בטיילת ארמון הנציב – הצופה לעבר מקום המקדש.

בפיגוע נפלו סגן שיר חג'אג', סגן יעל יקותיאל וסגן משנה שירה צור, ויחד איתן – הצוער ארז אורבך, שהעלה לאחר מותו לדרגת סגן משנה.

לפני ימים ספורים פנה אלי אביו של ארז – אורי אורבך – 
וסיפר לי שבמהלך קורס הקצינים ביקשו מארז וחבריו לכתוב על פתק את ההמשך שלהם לכותרת: "החלום שלי". ארז כתב: "החלום שלי – להיות אדם טוב ולהשתפר כל הזמן". 

בעיניי זה הלקח העיקרי שעלינו ללמוד מעשרה בטבת. להיות טובים, ולהשתפר כל הזמן.

אכן, המצור על ירושלים החל בעשרה בטבת, ובסופו של דבר – ירושלים חרבה. אך ירושלים גם נבנתה מחדש. ואם חפצי חיים אנחנו – להמשיך ולבנות שוב ושוב מחדש, את ירושלים, את מערב הנגב, את הצפון, אותנו – את המדינה כולה: נזכור שמה שחשוב הוא לא להתעלם מן העבר, אלא ללמוד ממנו ולהשתפר כל הזמן.

לשם כך צריך, בראש ובראשונה, לתחקר באופן מלא, מעמיק וממלכתי –  על פי החוק הקיים – חוק ועדות חקירה – את האסון הנורא של שבעה באוקטובר, ואת המחדל וליקוי המאורות שהובילו אליו. 

חזרתי על כך שוב ושוב בשנה האחרונה ואני חוזר על קריאתי זו כעת. הכאב של אזרחים, משפחות וקהילות בישראל – הוא עצום. הם רוצים מקום ממלכתי – לבוא ולשטוח כאבם. הם רוצים תשובות, ומגיעות להם תשובות! הכנסת גורמים פוליטיים כמרכיבי הוועדה, ובמיוחד בעיצומה של שנת בחירות, עלולה לפגוע משמעותית בתהליך החשוב הזה, ובאמון בו.

עשרה בטבת הוא איננו רק יום של עבר. עשרה בטבת הוא מראה שמוצבת מול ההווה, ומשקפת לנו שאלה אחת, פשוטה וקשה כאחד: האם נדע לזהות את רגעי האזהרה הבאים בזמן? האם נדע ללמוד ולהשתפר?

אני מאמין בכל ליבי שאם נלמד להקשיב לפני שהקלחת רותחת, ואם נלמד לעצור לפני שהמצור יתהדק, נזכה לכך שימי זיכרון יהפכו לימים של תיקון. וזו, בעיניי, התקווה הגדולה של היום הזה. והתקווה הגדולה של העם הזה.

לסיום, יחד אתכם, נקרא כולנו ונתפלל: לחזרתו של גיבור ישראל רן גואילי לנוף מולדתו; לרפואת הפצועים בנפש ובגוף; לנחמה ומזור עבור המשפחות השכולות; ולהצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל וכוחות הביטחון

תודה לכולכם, ברוכים תהיו.