דברי הנשיא בטקס האזכרה הממלכתי לחללי מלחמת יום הכיפורים 

רק לפני ימים ספורים עמדנו כולנו – המוני בית ישראל – בתפילת ׳כל נדרי׳, הכינו על חטא וביקשנו התרה ותיקון לכל הדברים שהתחייבנו להם בפה ובלב; לכל הדברים שהיינו בטוחים שהם הדבר הנכון לנו, שהיינו משוכנעים בהם בלי שום צל של ספק, שחשבנו שכך ורק כך צריכה להיראות המציאות.

ההכאה על חטא והמילים העוצמתיות של תפילת כל נדרי לא נועדו רק לנדרים שבין אדם לאלוהיו, אלא גם לנדרים ולתבניות החשיבה שאנחנו קושרים לעצמנו. 

אותן מילים – שהפכו לחלק מה-DNA שלנו כאומה – נועדו להזכיר לנו שצריך לבחון את עצמנו מחדש שוב ושוב, שאין החלטה שלא דורשת ביקורת כשהמציאות משתנה, ושדווקא התרת נדרים והכאה על חטא הן היכולות לפתוח פתח לדרך אחרת – הן שמאפשרות לנו חיים חדשים – צמיחה, תיקון, ותקווה.

מלחמת יום הכיפורים הייתה רגע שבו נשברו אצל כולנו העוגנים המדומים של הביטחון המוחלט.

בזמנו – זה היה השבר העמוק ביותר שידענו מאז הקמת המדינה: מלחמה שהחלה ביום הקדוש ביותר לעם היהודי, כשהרחובות שקטים ובתי הכנסת מלאים מתפללים; כשפתאום, מתוך השקט הזה, בקעה תופת אדירה של אש ותימרות עשן, ותחושת הביטחון – שחשבנו שהיא יציבה לנצח – התבררה כאשליה מסוכנת; אשליה שעלתה לנו במחיר כבד ביותר. 

באותם ימים התגלה גם הפער בין הקונספציה ששלטה בהנהגה המדינית והביטחונית ובין המציאות בשדה הקרב ובקרב האזרחים בעורף. הקונספציה קרסה, והעם התגייס – בחזית ובעורף – והתגלה במלוא כוחו. שילמנו מחיר נורא, אבל גם למדנו גבורה מהי. למדנו על העם.

לפני מספר ימים מצאתי את עצמי מעלעל בספרו האוטוביוגרפי של אבי – חיים הרצוג ז"ל – "דרך חיים", בפרק העוסק במלחמת יום הכיפורים. הצטמררתי לשוב אל המילים בהן הוא מתאר כיצד אחי – מייק – שב משדות הקרב בסיני, חיוור ומותש, כושל פנימה, ואומר לו: "אבא, מלחמה זה דבר נורא".

המשפט הזה מהדהד בכל דור ודור, ולצערנו העמוק, מהדהד ביתר שאת בדור הזה.

אכן, מכובדיי, כידוע לכולנו, בחלוף חמישים שנה בדיוק, מדינת ישראל נקראה שוב לנקודת מבחן דומה ביותר. שוב קונספציה שהתנפצה, שוב מחדל נורא וליקוי מאורות לאומי, שוב פער בין ביטחון מדומה למציאות כואבת.

ועם זאת, גם הפעם גילינו את גבורתם של הבנות והבנים שלנו, גם הפעם ראינו אזרחים נוהרים מכל פינה להושיט יד, גם הפעם למדנו – למדנו מחדש – את ערכן של הערבות ההדדית ושל צדקת הדרך.

כשבועיים לפני אותו שבעה באוקטובר מר ונמהר, ממש כאן – בהיכל הזיכרון הלאומי – התכנסנו והעלינו, כמידי שנה, את זכרם הלוחמים והמפקדים שנפלו במלחמת יום הכיפורים. אלו שהצילו בגופם את מדינת ישראל מכיליון; אלו שחירפו את נפשם כדי להפוך את הקערה על פיה, כדי להפוך את המחדל, את האסון – לישועה, לניצחון ולתקומה.

וכך, באותו טקס בדיוק, התרעתי בלב כבד על הסכנה הקיומית שמייצרים השבר הפנימי והקיטוב החריף. בזעקה גדולה התרעתי שבעוד 50 שנה היסטוריונים ומנהיגים ישובו לימי הקרע הזה, וישאלו – ״איך הם לא הבינו את גודל הסכנה ואת עומק התהום? הרי זה היה להם מול העיניים ממש״.

אני מזכיר את הדברים הללו בכאב, ובראש ובראשונה כקריאה דחופה לפעולה, כאן ועכשיו! שהרי הקרע, הקיטוב והפילוג שסיכנו את ביטחוננו לפני שנתיים, וגבו – ועדיין גובים מאיתנו – מחיר נורא, שבים ופושים בקרבנו; והפעם, בעיצומה של מלחמה – כבדת דמים, כבדת ימים, ורבת חזיתות.

מכובדי, חכמינו קבעו כי תשובה תלויה ביכולת להגיע אל אותה נקודה בה כשלנו, אבל הפעם לבחור אחרת, לפעול אחרת. לא להיתקע במעגל של חטא וחזרה עליו, אלא לקחת אחריות על העבר כדי לשנות את העתיד. זוהי תשובה. זו המשמעות של חשבון נפש אמיתי: לא רק וידוי על חטאי עבר, אלא מחויבות עמוקה לדרך אחרת, טובה יותר, אחראית יותר.

ביום הזה, במקום המקודש הזה, אנחנו מחויבים לבחור בתשובה במובן הלאומי והממלכתי של המילה. אסור לנו כחברה להחמיץ את ההזדמנות לתיקון. קורבנם העצום, הבלתי נתפס של חללי מלחמת יום הכיפורים, של חללי המערכה הנוכחית – שעדיין בעיצומה, ושל כל רבבות חללי מערכות ישראל, מחייב אותנו לא רק לזכור, אלא לשאוף ולפעול בדחיפות לתיקון, לביטחון ולשלום – שלום בתוכנו, ושלום עם שכנינו.

שלום בתוכנו – שהרי במיוחד בעת הזאת, עומדת בפנינו חובה מקודשת ובוערת – לעמול יחד לשיקום הברית הישראלית, הלכידות והערבות, לבניית מחר ישראלי משותף. ושלום עם שכנינו – דהיינו עיצוב מדיני חדש של האיזור בעקבות המלחמה – לרבות הסכמים, הסדרים ובריתות עם שכנותינו מקרוב ומרחוק; ממש כפי שלמלחמת יום הכיפורים הייתה תרומה קריטית להסכם השלום עם מצרים ולהסכם שהחזיק מעמד עשרות בשנים עם סוריה.

יקירותיי ויקיריי, בני המשפחות השכולות, אנו חבים לכם, ולאהוביכם – חוב נצחי. זיכרון חללי מלחמת יום הכיפורים חי ומהדהד, דבר לא יקהה אותו, דבר לא יעמעם אותו; לא נשכח לעולם את גבורתם, את הקרבתם ואת העובדה שהצילו את מדינת ישראל האהובה שלנו.

כנשיא מדינת ישראל, בשם מדינת ישראל, אני מרכין את ראשי בפניכם ביראה ובתודה, ומייחל שתדעו מזור ונחמה. לא נשכח כמובן גם את הלוחמים שנושאים בגופם ובנפשם יום יום את צלקות המלחמה.

את כולכם, באתי לחבק היום – את המשפחה המורחבת של גיבורי ישראל; ולשאת יחד אתכם תפילה להצלחתם ולשלומם של כל חיילות וחיילי צה"ל וכוחות הביטחון; ולהחלמתם של הפצועים בגוף ובנפש מכלל מערכות ישראל.

מעל הכל, אני שב ומדגיש כי עלינו לעשות הכול כדי לפרוע את חובנו המוסרי, הישראלי והאנושי הקדוש ביותר – להשיב הביתה את כל החטופות והחטופים הביתה. אנחנו עומדים בפני רגעים היסטוריים של שעת רצון, המחייבים אחריות לאומית. 

תפילת כולנו היא להצלחת תכניתו של הנשיא טראמפ: בראש ובראשונה להשבת כל החטופים בדחיפות – עד האחרון שבהם, ולשינוי המציאות באיזור כולו.

אני מחזק את ידי צוות המשא ומתן הישראלי, וקורא לכל העוסקים בדבר להמשיך ולפעול בכל דרך וכלי ותחילה – להשיב את יקירינו הביתה. השעות והימים האלה, כאמור, הם שעת רצון, ואני תקווה שהם יפתחו גם צוהר ל"יום שאחרי" בכל המובנים: בהחזרת החטופים, בשינוי מוחלט של המציאות ברצועת עזה ובמזרח התיכון כולו, ביצירת אפיקים מדיניים חדשים להשתלבות ישראל במזרח התיכון, ובריפוי ואיחוי שלם גם בתוככי החברה הישראלית.

מי ייתן ונזכה כולנו לשנה של תשובה ותיקון; שנה של אחדות ושל ערבות; שנה שבה נבנה חברה שלמה יותר, מדינה חזקה יותר, ועתיד טוב יותר.

יהי זכרם של הבנות והבנים אשר נפלו במערכות ישראל  ובהן במלחמת יום הכיפורים –  ברוך ונצור בלב העם לדור דור.