דברי הנשיא בטקס הממלכתי לציון יום איחוד ירושלים 

"לְכָל אֶחָד יֵשׁ עִיר וּשְׁמָהּ יְרוּשָׁלַיִם", כך כתב המשורר נתן יונתן; והערב, ביום חגה של ירושלים, באתר הגבורה המכונן הזה, אני מבקש לדבר על שלוש דמויות הנושאות את השם דוד, שלושה דורות של גיבורים, שהילכו בין תושבי העיר, התאהבו ברחובותיה, והפכו אותה לעיר שהיא היום.

״וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד״, כך מספר לנו התנ״ך בספר שמואל. שנים של קרע בתוך עמנו, עד עלייתו של דוד בן ישי אל המלוכה, ואז  – בשוך הקרבות הפנימיים, בסופה של מלחמת האחים, בוחר דוד המלך להתיישב דווקא בירושלים.

הוא לא בוחר את חברון בדרום, ולא את שילה בצפון, אלא דווקא את ירושלים.

ירושלים של דוד המלך היא לא רק עיר מבצר, היא הכרזה לאומית – שירושלים לא שייכת לשבט אחד, אלא לכולם.

אלפי שנים אחר כך, כשקולות מלחמת הקוממיות עדיין מהדהדים, וכנסת ישראל נמצאת במקום מושבה הארעי בתל אביב, עומד דוד אחר – ראש הממשלה דוד בן גוריון וקובע נחרצות: "למדינת ישראל הייתה, יש לה ותהיה בירה אחת – ירושלים הנצחית. כך היה לפני שלושת-אלפים שנה, וכך יהיה עד סוף כל הדורות".

באותם ימים קשים, אל מול אויב מר ואכזר ואל מול לחץ בינלאומי כבד, החזיר אותנו ראש הממשלה הראשון, אל הכרעתו של דוד המקראי, והזכיר לנו שירושלים היא אינה רק בחירה אסטרטגית, אלא גם ובעיקר בחירה זהותית. בחירה מהותית.

כיובל שנים לאחר מכן נולד בירושלים דוד יאיר שלום נאמן, הרביעי מתוך חמישה אחים. דוד נאמן למד והתחנך במוסדות חרדיים בעיר העתיקה ובהר נוף; ולימים התגייס לצה״ל כחייל בודד ונאבק כדי לשרת שירות קרבי ומשמעותי – כלוחם בגדוד 13 של חטיבת גולני.

בשבעה באוקטובר – שמחת תורה, דוד חגג בפסטיבל 'נובה', יחד עם עוד אלפי צעירות וצעירים; עד שנרצח בטבח הנורא לאחר שהציל יותר מ-100 צעירים וצעירות.

דוד נקבר באדמת ירושלים בה נולד וגדל, כשעל קברו חרוטות המילים: ״דוד מלך ישראל, חי וקיים״.

שלושה דוִידים, מלך, ראש הממשלה ולוחם צעיר. שונים במאפייניהם ובתקופות בהן חיו; אך לכולם מכנה משותף אחד – לא רק השם הזהה, אלא אותה היסטוריה, אותו סיפור, אותה עיר. עיר אחת ושמה ירושלים.

אותה ירושלים שלא התחלקה לשבטים, אותה ירושלים שמכנסת אליה את כל גווני העם, אותה ירושלים שרוחה היא רוח של בניית גשרים, ולא של הגבהת החומות.

לפני שנה בדיוק עמדתי כאן וקראתי את מילותיו של המשורר אביגדור המאירי: ״בְּלֵב בּוֹטֵחַ בָּאתִי הֲלוֹם הָקִים אֶת הֲרִיסוֹתַיִךְ. אַךְ אֵיךְ אֶבְנֶה אֶת בֵּית מִקְדָּשֵׁךְ אִם אֵין שָׁלוֹם בֵּין בָּנַיִךְ?״.

ואכן, השאלה הזו עדיין מהדהדת היום כמו אז, והאתגר להשכין שלום בינינו קשה לא פחות. את הריסות הטבח אותו חווינו, נוכל לשקם רק יחד, רק אם נבין את מה שהבינו אבותינו לפנינו.

בכל פעם שאני מבקש לשאוב נחמה ותקווה, אני יוצא מפתח בית הנשיא אל הרחובות הירושלמיים שהם לי בית. ובכל פעם אני רואה את העיר הזו, עיר הנצח, צומחת ופורחת. מוקמים בה מתחמי תעסוקה חדשניים, לצד אזורי תעשייה ירוקים. קווי רכבת קלה מחברים בין מזרח למערב, בין דרום לצפון; ואליהם מתווספים עוד ועוד. העיר שידעה בעבר הרס וחורבן – יודעת היום פריחה. שכונות חדשות קמות, יזמות נרקמת, סטארט-אפים, תרבות, חינוך – כולם פועמים בתקווה אחת.

ירושלים של היום היא לא רק עיר של עלייה לרגל  –אלא עיר של עלייה לאופק חדש. זאת הזדמנות חשובה ומוצדקת ביותר להודות לך – ידידי היקר משה ליאון – ראש עיריית ירושלים ומנהיגה של העיר המופלאה הזאת; וכמובן לחברות וחברי מועצת העיר, ולעובדות ועובדי העירייה בכל הדרגים – על המסירות, על השליחות ועל האהבה הגדולה לבירת הנצח שלנו, ולתושביה.

ואם אני חוזר, ברשותכם, לאתגר האחדות אותו ציינתי בראשית דבריי, הרי שבהליכותיי וסיוריי כאן – בירושלים – אני מוצא את התשובה. ברחובות ירושלים אני רואה את הגיוון האנושי, ופוגש את ההשקפות, האמונות ואורחות החיים השונות והמגוונות.

ברחובות הללו אני מגלה איך, הלכה למעשה, ירושלים נבנית והופכת חזקה יותר דווקא בגלל הגיוון שבה.

הרי זאת, יותר מכל, ירושלים: פס קול שעשוי מקולות רבים כל כך. פס קול שכולו צירופים חדשים וישנים, שמשתלבים זה בזה לכדי הרמוניה מפעימה. 

שירי האוהדים מטדי, עם קולות מבית הכנסת הסמוך; צעקות הסוחרים ממחנה יהודה עם זעקות הכאב והסולידריות מההפגנות למען החטופים; רחש בתי הקפה עם זמזום הניאון של חיי הלילה; קולותיהם של תינוקות של בית רבן החובשים את ספסלי בית המדרש, עם קול החוקרות והחוקרים בהיכלות ההשכלה הגבוהה; ילדים וילדות משחקים ברחובות, עם קשישים ומטפליהם מטיילים יחד בגן סאקר; יללות שופר סרוגות בקול המואזין, ובפעמוני כנסייה.

במילים אחרות, ירושלים היא מה שמחבר ספר "ערוך השולחן" סיכם במשפט אחד: "תפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות". זאת התקווה שירושלים מעניקה לכולנו, וזה הצו שירושלים מצווה אותנו בעת הזאת: לבנות את הבניין המשותף לכולנו אחרי השבר הגדול.

כאן בלב ליבה של בירת הנצח של עמנו, העיר שבלבה חומה ובלבה תפילה, אני מתפלל יחד אתכם: להשבת הדחופה של כל החטופות והחטופים, מי למשפחתו ומי לקבר ישראל. זוהי משימה מוסרית, אנושית, ישראלית ויהודית עליונה, להשיב בנות ובנים לגבולם.

אני מתפלל להצלחתם ושלומם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון; לרפואת הפצועים בגוף ובנפש; למזור ונחמה למשפחות השכולות; ולשובן של כל המשפחות והקהילות לנוף מולדתן.

מי ייתן ונזכה במהרה לראות בנחמת ציון, ובהמשך בניינה המפואר של ירושלים השלמה.