אני יודע שכמו כל אזרחי ישראל, כולנו – כל אחת ואחד מאיתנו היושבים כאן היום, ערבים ויהודים כאחד, מכירים לפחות מישהו אחד שהאירועים הנתעבים של השבת השחורה – שבעה באוקטובר, והמלחמה שהם גררו – טלטלו את עולמם, ושינו את חייהם לתמיד .ובכל זאת, על אף הכאב, היגון, הכעס והשכול המשתקים, שעלולים לסמא את העיניים ואת הלב – ואולי דווקא בגללם, אתם בחרתם – כולנו בחרנו – להגיע לכאן ולעסוק באחת השאלות הדחופות ביותר שרובצות לפתחה של החברה הישראלית היום: איך ממשיכים מכאן ביחד; איך צומחים מתוך האפר; איך בונים מתוך השבר הנורא; איך בוחרים מחדש לא בשנאה, בקיטוב ובמוות, אלא בשותפות, בגשרים, בחיים.
בבוקר השבת השחורה יצא ד"ר טארק אבו עראר מביתו שבכפר הבדואי שבערערה בנגב למשמרת בבית חולים ברזילי. כשראה אדם פצוע בשולי הדרך, הוא עצר להגיש לו עזרה, בלי לחשוב פעמיים, אך המחבלים שחדרו לישראל באותה שבת ארורה, ירו ופצעו אותו.
מבחינת מחבלי החמאס לא הייתה שום השפעה לעובדה שד"ר אבו עראר – המתנדב ב"איחוד הצלה" – הוא ערבי. הם לקחו אותו כבן ערובה, והשתמשו בו כבמגן אנושי – הן בשעה שטבחו בשיטתיות בעוברים ושבים על הציר שהוביל לשדרות, והן במהלך קרב היריות שהתפתח בינם לבין כוחות הביטחון הישראליים, שלבסוף חילצו את ד"ר אבו עראר, והבהילו אותו לבית החולים סורוקה.
חשוב להבין: המתקפה של חמאס היא לא רק נגדנו היהודים, ולא רק נגדנו אזרחי ישראל מכל אמונה. המתקפה של חמאס היא גם נגד המציאות שאנחנו, היושבים כאן, מבקשים לייצר – מציאות של חיים משותפים בישראל בין ערבים ויהודים; של קיום משותף ושגשוג משותף.
לתפיסתם של אויבינו, אין מקום ל"שותפות" ול"יחד" בין ערבים ויהודים.
מבחינתם המציאות היחידה המתקבלת על הדעת היא מציאות של מלחמה בין-דתית, של שנאה, ושל אלימות וטרור.
אני רוצה להגיד לכם, שאנחנו – כל אחת ואחד מאיתנו – שבחר להגיע הנה היום – ועימנו עוד ישראלים בכל רחבי הארץ, בני כל האמונות, הדתות, תפיסות העולם ואורחות החיים, הפועלים לשימור וביצור החיים המשותפים שלנו בארץ הזאת; אנחנו התשובה המוחצת לשנאה העיוורת הזו.
תמונת הניצחון על השנאה הזו משתקפת בחמ"לים המשותפים שקמו מיד בימים הראשונים של הלחימה; ובמוקדי החירום ברהט ובכפר קאסם וביישובים בכל רחבי הארץ. תמונת הניצחון על השנאה העיוורת היא שלל יוזמות ההתנדבות חוצות המגזרים שביקשו להטות שכם. תמונת הניצחון היא הקמפוסים באוניברסיטאות ובמכללות שסטודנטים יהודים וערבים לומדים בהם יחדיו, מתווכחים ודנים, אבל יודעים שכולנו חיים כאן יחד, ומגנים על הבית – כל אחת ואחד בחלקת האלוהים הקטנה שלהם – מפני אלה המבקשים לשרוף אותו על יושביו. תמונת הניצחון היא בתי העסק והחברות שיהודים וערבים עובדים בהם יחדיו. תמונת הניצחון היא בתי החולים הרבים בהם ביקרנו – מיכל ואני – וראינו איך ערבים ויהודים – הן כמטופלים והן כמטפלים – נאבקים על החיים, על החיים המשותפים, ממש כתף אל כתף. היכן שחמאס ביקש לזרוע פילוג ושיסוע – אנחנו מתעקשים לשקם את הברית ואת הערבות. היכן שהוא ביקש לזרוע הרס וחורבן – אנחנו מתעקשים לשקם יחד את הבית הישראלי של כולנו. היכן שהוא ביקש לזרוע אימה וייאוש – אנחנו בוחרים בתקווה ובאמונה עמוקה בחיים משותפים.
השעה הזאת היא שעת מבחן לכולנו, שעה שבה ברורים לחלוטין האתגר והקושי, אך גם ברורה יותר מתמיד – התקווה. עלינו לבצר ולהרחיב את "איי ההצלחה" – אם להשתמש בביטוי עליו אתה חוזר כל העת, חברנו היקר מוחמד דראושה – ולהפוך אותם לעולמות שלמים של תקווה. של עתיד משותף ומשגשג.
זו השעה לפרק חדש בסיפור החיים המשותפים בארץ.
זו השעה לתת חיים בתמונת הניצחון שלנו, ולהביס את השנאה העיוורת בכל מקום בו היא מרימה את ראשה ופועלת להפריד בינינו: הן כשהיא מתקיפה אותנו מבחוץ, והן כשהיא נישאת על ידי גורמים שליליים, קיצוניים ומקטבים מבפנים.
לפני סיום, אני מבקש לפנות אל משתתפות ומשתתפי הכנס, בני החברה הערבית – ודרככם לחבריכם, משפחתכם והיקרים לכם.
אין חולק על כך, ואני שב ואומר זאת שוב ושוב – שהחברה הערבית פועלת בעת הקשה הזו בצורה מרשימה, באחריות, בסולידריות, בנחישות; ולמרות זאת אני יודע שלצד העשייה המשותפת והמילים היפות – רבים מכם ומהציבור שלכם, חווים לעתים פחד, כאב, עצב, דאגה וחרדה.
אני מבקש לומר לכם בצורה שלא משתמעת לשתי פנים: אתם שותפים מלאים והכרחיים לבניין עתידה של מדינת ישראל. דווקא עתה, בימי הלחימה, מנשבות סביבנו גם רוחות של שינוי וריפוי, המבוססות על ההבנה המחויבת: שכל תיקון עובר בהכרת האחר וכאבו, שכל גשר עובר בגילוי אחריות ומתן כבוד לחששות ההדדיים, שכל שותפות משמעה תקווה – משמעה הגשמת החלום הישראלי.
גם אם הדרך לצמצום הפערים והחששות ולתחושה מלאה של שייכות – עוד ארוכה ואולי קשה – אני מתחייב בפניכם כי אני שותף מלא לדרך הזאת, שהיא חובתה של מדינת ישראל.
דלתי פתוחה תמיד כדי לטפל בכל סוגיה, קטנה כגדולה, שקשורה בקידום החברה הערבית בישראל, ובקידום החיים המשותפים ותחושת השותפות בין יהודים וערבים בארצנו – לא רק כתומך אלא כאמור כשותף שהולך וימשיך ללכת אתכם – כתף אל כתף.
אני מבקש להודות להנהלת גבעת חביבה, מוסד מפואר שהפך לשם נרדף לחיים משותפים, למנכ"לית מיכל סלע, לך חברי היקר מוחמד דראושה – על פועלך ארוך השנים ועל היוזמה החשובה, לקרן משפחת שיינברג, ולכל העושים במלאכה, על הכנס החשוב הזה.
תודה רבה לכולכם, ומי ייתן ותצא מכאן בשורה חדשה וחשובה לחיים המשותפים בישראל.