דברי הנשיא בכנס השנתי של מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים

כשהושק "מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים" לפני כשלוש שנים, ספק אם מישהו הבין עד כמה הנושא יהפוך לאקוטי ודחוף. באירוע של המרכז ביוני 2023, אמר פרופ' אמנון רובינשטיין שכאשר נהג בעבר לדבר בחוגי-בית על נושאים כמו מערכת המשפט וחוקה – השומעים השתעממו וביקשו ממנו להחליף נושא. הייתה זו אחת מהופעותיו האחרונות של יקירנו אמנון רובינשטיין ז"ל. 

אז – בשיאה של המחלוקת, הוא הביע תקווה שההתעוררות הגדולה בציבור תוביל לשינוי חיובי. האופי המיוחד הזה שלו, הנחוש והאופטימי, הוא שהוביל אותו ממגדל השן האקדמי לפוליטיקה, והוא גם זה שהפך אותו לאחד הרפורמטורים הגדולים בתולדות המדינה: בתחומי התקשורת, האנרגיה, החינוך והאקדמיה – וכמובן חוקה ומשפט. 

את המרכז החשוב על שמו מובילים שלושה אקדמאים ידועי שם שעוסקים בסוגיות הליבה בשיח הציבורי – הפרופסורים דורי קלגסבלד, יניב רוזנאי וליאב אורגד. אני מבקש להודות לכם היום, מכובדי, לא רק על המחקר האיכותי שנעשה כאן – המתורגם לפרסומים מעולים שאני זוכה לקרוא בעיון, אלא גם בשל המעורבות העמוקה שלכם בעשייה הציבורית, ברוחו של אמנון רובינשטיין. עשייה המתבטאת, בין היתר, בהפיכת המרכז למקום מעורב ומשפיע ולבמה לדיונים ציבוריים חשובים ביותר, בהם הכנס הזה – בו אני מקווה שזכיתם לשמוע עמדות מגוונות ולנהל מחלוקות לשם שמיים.

לא מזמן ביקשתי מפרופסור ליאב אורגד, לאחר שקראתי בשקיקה את ספרו היוצא מן הכלל על זכויות הרוב, שיסביר לי מי בדיוק הרוב בחברה הישראלית. הרי אין בחברה הישראלית קבוצת רוב אחת הומוגנית, בטח לא במובן הסוציולוגי של המילה. ועל אחת כמה וכמה שכשמדובר במובן הרגשי-פסיכולוגי-סנטימנטלי, ברור לכולנו שכל קבוצה וקהילה בישראל – רואה עצמה, בוודאי בימים אלו, כמיעוט; אולי אפילו מיעוט נרדף. 

המשמעות היישומית של המציאות הזאת פשוטה להבנה: מי שמבקש לגבש רוב בישראל, מכל סיבה שהיא, חייב להרכיב אותו מכמה קבוצות, בהתאם לסיטואציה ולתקופה. וגם כשכבר התגבש רוב למטרה מסוימת – יכולתו הפרקטית להחליט בנושאי ליבה מוגבלת למדי, ומבוססת בהכרח על שיתופי פעולה רבי-פנים, המחייבים הסכמות, דיאלוג וכבוד הדדי.

ובכל זאת, על אף מה שנראה כ'שבריריותו של הרוב בישראל', דווקא בהקשר של האתגרים שבגינם התכנסנו אני מאמין שאפשר לקבוע בלי צל של ספק שיש רוב מובהק בציבור בנוגע לכמה מושכלות יסוד. 

כך למשל, יש רוב מובהק בציבור המבקש לשמור מכל משמר על זכויות האדם והאזרח. יש רוב מוחלט בציבור שחפץ ברשות שופטת עצמאית, איתנה ובלתי תלויה שתגן על זכויות אלה. 

יש רוב מוחלט בציבור שמאמין שמערכת המשפט היא אחד היסודות הקריטיים עליו נשענת חברה דמוקרטית. יש רוב מוחלט בציבור שמבין שעצם קיומם של הרהורי כפירה בנוגע לציות לחוק או לצו בית משפט הוא פסול מיסודו וחותר תחת קיומנו המשותף כאן כחברה דמוקרטית. 

יש רוב מוחלט בציבור שסולד עד עמקי נשמתו מקריאות מדאיגות – למלחמת אחים, לאי ציות לחוק ולאי ציות לפסקי דין. 

אני קובע באופן חד משמעי: רשות שופטת איתנה, עצמאית ובלתי תלויה, הכפופה אך ורק למרותו של הדין, היא אבן יסוד קריטית בדמוקרטיה הישראלית, וחובה לציית לכל פסיקותיה. מי שקוראים לאי ציות המוני לחוק ומי שקוראים לאי ציות לבית המשפט מפרקים לנו את המדינה. חד וחלק.

אוסיף ואומר, יש רוב בציבור – רוב ברור ומובהק – שמסכים, כפי שטען גם אמנון רובינשטיין, שיש צורך לשפר את מערכת היחסים הקיימת בין רשויות השלטון, לקבוע את הגבולות ביניהן, ולעגן זאת בהסכמות רחבות ובחקיקת יסוד. 

ויש גם ציבור גדול, גדול מאד, שזועק זה שנים על הצורך ביותר גיוון במערכת המשפט, בוודאי גיוון דעות, ודורש כי התמורות בישראל יבואו לידי ביטוי גם בתוכה. 

זו קריאת מציאות בסיסית, אותה הזכרתי גם במעמד השבעתו של נשיא בית המשפט העליון – השופט יצחק עמית – לצד הציפייה שמערכת המשפט תיכנס לזירה, תושיט יד, ותפעל מצידה להסכמות רחבות. צריך להיות מובן לכולנו שלהקשבה לקולות הללו והבאתם לידי ביטוי בפועל, יהיה ערך רב להגדלת אמון הציבור במערכת המשפט ולחיזוק הדמוקרטיה הישראלית.

שיהיה ברור: אני לא מדבר על מה שמכונה "קולות מכאן ומכאן", ולא על "שני צדדים". אין כאן שני צדדים! הרוב עליו דיברתי, הן בנוגע לעצמאות ולחוסן הקריטיים של הרשות השופטת, והן בנוגע לצורך לשפר את מערכת היחסים בין הרשויות – הוא במידה רבה אותו רוב ממש! רוב מתון, רוב אחראי, ולצערי – רוב דומם.

מה שמתסכל כל כך, בעיניי לפחות, ואני בטוח שגם בעיני האנשים החשובים הנמצאים כאן, שחלקם נטל חלק פעיל בניסיונות העיקשים והמבורכים להגיע להסכמות רחבות בשנים המאתגרות האלה, הוא שקולו של הרוב הזה של העם – הרוב המתון, שמושיט יד ומחפש הסכמה – לא נשמע דיו. ומה שחמור ומדאיג יותר, הוא שבמקום זאת אני מוצא את עצמי נחרד, פשוט נחרד, אל מול התבטאויות שונות מהימים האחרונים, שמכשירות אלימות קיצונית ושפיכות דמים של ממש. 

אני קורא אנשים ממחנה אחד שתומכים פומבית, ואני מצטט: ב"מלחמת אזרחים ראויה לשמה". שטוענים, ואני שוב מצטט, ש"מלחמת אזרחים שכזו היא מלחמה ארוכה, תובענית ומתישה, אך אין לנו קיום בלעדיה". 

אני קורא אנשים מהמחנה הנגדי שמפרסמים ברשתות החברתיות, ואני מצטט שוב, לצערי, כי יש "להתכונן לצורך להשיב אש", ממש כך, וכי "אין שום דבר אצילי בלהפקיר את המערכה, את המדינה ואת הדמוקרטיה. חייבים להתכונן". 

רבותיי – כך נראה טירוף מוחלט. כך נראית חברה מתאבדת.

צריך לגלות חוסר אחריות בקנה מידה היסטורי כדי לשכוח את המחיר העצום שמאבקים פנימיים גבו מאיתנו – בימים ההם, ובזמן הזה. כדי לא להבין שאנחנו שבים בדיוק לאותה תהום, והפעם – על סטרואידים. כדי לא לשמוע את העם – העם שלנו, בחזית ובעורף – שזועק: אל תסיטו אותנו אחד נגד השני. זו לא העת לטלטל את הספינה. לא ככה מוציאים מדינה משבר עמוק לבניין משותף.

אני לא נאיבי ולא תמים. אני מודע לביקורות ולציניות במחוזות מסוימים כלפי הניסיונות הבלתי פוסקים שלי לקדם הסכמות רחבות, לקדם צעדים שיאחו את הקרע בתוכנו, לקדם מהלכים שישמרו עלינו כעם אחד במדינה אחת – יהודית ודמוקרטית. אני מכבד את הביקורות הענייניות וקשוב להן; ועם זאת, אני עדיין מאמין בכל ליבי שבנפשנו הדבר. 

אכן, למי שאוחזים במושכות השלטון תהיה מאז ומעולם אחריות גדולה יותר – להנהיג את כל העם ולא רק את חלקו. ולכך אני מוסיף ואומר כאן בכנות, בפנייה לאנשי הציבור בישראל ולעם כולו: אין לנו שום דרך לצלוח את המשבר הזה ובכלל, כשכל צעד של מתינות, של הושטת יד, של חשיבה מחוץ לקופסה – נתקל בחומה בצורה, לוחמנית, ומשתלחת, שתוקפת בציניות מבטלת את כל מי שמנסים בכלל לדבר זה עם זה, להקשיב זה לזה, להציע אולי – אולי! – כיוון לפתרון. 

זה היה נכון בנוגע ליוזמת האבות השכולים – דדי שמחי ויזהר שי, שהותקפו לא בהכרח על תוכן הצעתם אלא על עצם הניסיון לשבת זה עם זה. 

זה היה נכון בנוגע לדחייה החפוזה והשגויה ביותר, לדעתי, של הושטת היד הנכונה והאמיצה של נשיא בית המשפט העליון – השופט יצחק עמית – שנענה באצילות להצעתי בנושא אופן הרכבת ועדת חקירה ממלכתית. תחקיר האירועים סביב מסיבת 'נובה' שפורסם הערב מהדהד עוד יותר עד כמה זה היה מוצדק וחיוני להתחיל ולחקור באופן ממצה ומקיף באמצעות ועדת חקירה ממלכתית. 

וזה נכון לעוד ועוד הצעות וניסיונות, של אישי ציבור, של גורמי חברה אזרחית, ושל אלף ואחת יוזמות – מלמעלה ומלמטה – של אנשים רבים, פטריוטים, טובים ואמיצים, שאף אחד מהם לא שפן, לא רופס ולא פחדן. 

מי שדוחים מיידית כל הושטת יד מבטאים תרבות פוליטית וחברתית רעילה, שמעמיקה את הקרע בעם במקום לאחות אותו; וכל זה בעיצומה של מערכה קשה, כואבת, מדממת, שמחייבת לכידות מקסימלית בחזית ובעורף. 

חיים גורי כתב פעם על מלחמת אזרחים שבה "הַצּוֹדְקִים יוֹרִים בְּיֶתֶר הַצּוֹדְקִים", ואני שב ואומר כאן היום את שכבר אמרתי: שונאי החינם ימשיכו בשלהם, הציניקנים ימשיכו בשלהם; אבל אני אתאבד על הנושא הזה ואעשה הכל כדי להגיע להסכמות ולשמור עלינו כעם אחד במדינה יהודית ודמוקרטית.

האמינו לי כשאני אומר לכם שאני רחוק מלהיות פסימי, בעיקר משום שאני זוכה לפגוש את הרוב המתון והמופלא – שעומד בלב דבריי כאן – יום יום. את הרוב הישראלי המובהק הזה, פגשנו במלוא עוזו בשבועות שלאחר השבעה באוקטובר, בהם ראינו אור גנוז שפרץ באחת, והוכיח עד כמה ישראלים רבים, מכל גווני החברה, מוכנים להקריב את עצמם ומעצמם – למען עמם ולמען מדינתם. וגם בשבועות ובחודשים שחלפו מאז אני פוגש את הרוב הזה, בבית הנשיא ובכל רחבי הארץ, רתום, תורם, מתנדב, פועל, ובעיקר: מלא תקווה ואמונה – אמונה בעם הזה, אמונה במדינה שלנו. רוב שמאמין שהמדינה הזאת שלנו, של כולנו, גדולה יותר מכל מחלוקת. 

אני אומר לכם היום בלי שמץ של ספק: הרוב הזה – המחפש 'יחד' – גדול מכל המפלגים ומכל המקטבים. הרוב המתון והמופלא הזה גדול מכל קיצון ואני מאמין, ואני יודע!, שהוא גם יגבר על כל קיצון.

אני מבקש להודות לכל העוסקים במלאכת הכנס הזה. לכם: הפרופסורים קלגסבלד, רוזנאי ואורגד; לנשיא האוניברסיטה – פרופסור בועז גנור; ל'אב המייסד' מורנו ורבנו פרופסור אוריאל רייכמן; וכמובן לכל השותפות והשותפים. 

וכעת, לכלת המעמד החשוב והמבורך הזה, חברתנו היקרה נשיאת בית המשפט העליון לשעבר השופטת אסתר חיות. אסתי יקרה, אני מבקש לברך אותך באופן מיוחד ומעומק הלב על קבלת פרס רובינשטיין למנהיגות חוקתית. 

כמי שזכה לראות אותך מקרוב ולעבוד איתך בשותפות ברגעים הקשים ביותר של מדינתנו, גם במאמץ להגיע להסכמות רחבות אל מול אתגרים בקנה מידה היסטורי, אני אומר בלי כחל ושרק: תרומתך למדינת ישראל ולחברה הישראלית עצומה, והיא תיזכר לעד בדברי ימי מדינת ישראל. פעלת בציונות אמיתית, בשאר-רוח, באומץ רב, בנחישות, במקצועיות, וכשצריך – גם ברגישות אין-קץ. המסירות והאהבה שלך למדינת ישראל, לדמוקרטיה הישראלית, לצה"ל ולכוחות הביטחון, למשפט הישראלי, ולישראליות ולישראלים באשר הם – ניכרו בכל צעד, בכל מילה ובכל פסיקה. מיכל ואני אוהבים אותך מאוד וכמובן את בן זוגך דודי היקר, מודים לכם על החברות החמה, ומאחלים לכם ולמשפחתכם – רוב בריאות ואושר. בטוחני שלא תמו כל פלאייך, אסתי יקרה.

אסיים את דבריי בסוגיה שגם היא זוכה לקונצנזוס ישראלי מוחלט – בתפילה וזעקה למען אחינו החטופים. אלה רגעים מטלטלים, מאתגרים ורגישים ביותר, שבהם אני חוזר וקורא שוב ושוב לפעול בכל דרך, צעד וכלי העומדים לרשותנו כדי להחזיר את כולם אותם הביתה עד האחרון שבהם. כפי שאמר אלי שרעבי הגיבור: "זה לא ימין ולא שמאל, זה ישר!".

יחד עמכם אני מתפלל לרפואת הפצועות והפצועים בגוף ובנפש; להצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל וכוחות הביטחון; לנחמה ומזור עבור המשפחות השכולות; ולחזרתן של המשפחות והקהילות העקורות לנוף מולדתן, בהשקט ובבטחה. 

תודה לכולכם, מזל טוב אסתי היקרה.