דברי הנשיא במעמד המינוי של מועצת הרבנות הראשית

חוק הרבנות הראשית לישראל, שבזכותו התכנסנו כולנו כאן היום, מסדיר את הכללים הנוגעים למועצת הרבנות הראשית. אך כדרכם של חוקים, הוא עוסק במעטפת, בחיצוניות. הוא מפרט את הרכב המועצה, את מקום מושבה, ואת הרכב חברי האספה הבוחרת. בסעיף החשוב ביותר שמוגדר – 'תפקידה של המועצה', הוא מקמץ במילים. ובכל זאת, הסעיף הרזה הזה – רזה לכאורה – מלמד אותנו רבות. נאמר בו כי אחד מתפקידי המועצה, הוא "פעולות לקירוב הציבור לערכי תורה ומצוות". קירוב הציבור לערכי תורה ומצוות זהו תפקידו של כל רב בישראל, מאז ומעולם. זו האחריות, המוטלת על כל מנהיג רוחני באשר הוא. זו הציפייה של הציבור, אותה הרב אמור למלא. החוק אינו מפרט, מה הן הפעולות הללו. 

ניתן להניח, שהפעולות הללו משתנות, לפי המקום, לפי הזמן, לפי הרב ולפי הציבור. לא הרי תפקידו של רב בעיר שבה מרבית האנשים שומרי תורה ומצוות, כתפקידו של רב בעיר מעורבת. לא הרי תפקידו של רב קהילה ובית כנסת, רב של יחידה בצה״ל, רב של ישיבה כזו או אחרת, כתפקידו של רב החבר במועצת הרבנות הראשית. ולא הרי התקופה הזו כתקופה אחרת. ייתכן שדברים שהיו נחוצים בעבר, כבר לא נחוצים היום. וגם להפך, אולי תפקידו של רב בעת הזו, דורש ליזום פעילות אחרת. עליו להבין את רוח התקופה, את התרבות, את הערכים המכוננים, להכיר את הטכנולוגיה, לדעת כיצד להתייחס לאתגרים שהיא מציבה בפניו. במגילת אסתר נאמר: "להראות העמים והשרים את יפיה". באגרתו לחכמי לוניל, משתמש הרמב"ם במשפט הזה, כדי להסביר את מאמציו, בהנגשת והסברת התורה, תוך שימוש בחכמות חיצוניות. 

אכן, ישנם דורות, ישנן תקופות, במיוחד תקופות של מבוכה, שבהם הרב, צריך לצאת מגדרו, ולהראות לכלל הציבור, את יופיה של התורה. את מאור פניה. את עומקה. את חשיבותה. והתפקיד הזה, רבותיי, מוטל עליכם היום, מכובדיי חברי מועצת הרבנות הראשית. בפניכם פתוחה הדרך המחייבת – לקדש שם שמיים, להאהיב את התורה על הבריות, להציג כיצד הערכים והמסרים שלה, שהם ערכים שהונחלו לעולם כלו ורלוונטיים ואקטואליים גם כיום. 

אורי אורבך ז"ל, כתב פעם ספר הומוריסטי, שנוגע בין היתר בקשר בין דתיים לחילוניים. ספר שנקרא "סבא שלי היה רב". ואכן יהודים רבים תמיד יגידו את המשפט – "סבא שלי היה רב". במקרה שלי, כידוע, זה גם נכון. סבי הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, היה הרב הראשי האשכנזי הראשון של מדינת ישראל, ועמד בראש הרבנות הראשית. 

בתחילת מלחמת העולם השנייה, כאשר עלתה החרדה לגורל יהודי אירופה, והבריטים מצידם לא איפשרו עלייה לארץ ישראל, התרחשו עימותים חריפים בתוך הנהגת הישוב העברי – בין חיים ויצמן לזאב ז'בוטינסקי. העימותים הפנימיים הללו, גרמו לנזקים והחלישו מאד את כוח העמידה הציבורי. סבי הרב הרצוג לא יכול היה לשתוק, הוא לא יכול היה לעמוד מנגד. הוא כתב אגרת חריפה של אחדות, ושלח אותה לויצמן מצד אחד, ולז'בוטינסקי מצד שני.

וכך הוא כותב ואני מצטט: "לא אוכל עוד לעצור ברוחי. כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר תמצא את עמי, ואיככה אוכל וראיתי באובדן אוכלוסי ישראל בגלות הדוויה. הלב מתפוצץ לרסיסים למקרא הבשורות הנוראות המגיעות אלינו מדי יום מעמק הבכא. אתם אף אתם אלופי עמנו, שקועים עתה במריבות וחילוקי דעות, כאלו שעת כושר היא השעה הזאת, לכל אותם ברורים אידיאולוגיים על שיטה זו או על שיטה אחרת. הלא תראו במו עיניכם? הלא תבינו ברוח דעתכם הנבונה? הן השעה הזאת שעת אסון נורא היא לישראל… התקבצות והתכנסות יחד, למחנה גדול ומלוכד אחד, זוהי חובת השעה." כך כתב סבי בדם ליבו. 

מוריי ורבותיי, אני מוסיף ואומר – הקולות הללו של מלחמות היהודים חוזרים ועולים עכשיו במלוא עוזם. כאילו לא שמענו, כאילו לא הבנו את גודל השעה וגודל האתגר, כאילו לא יצאנו, ואנחנו עדיין בעיצומה של מלחמה נוראה, וחטופינו עדיין שם, בעזה. כבר למעלה משנתיים שגרוני ניחר במאמצים עילאיים לקרוא לאחדות. אני נפגש עם כולם, פועל עם כולם. ואני מבקש במלוא הכנות שאתם כבוד הרבנים הראשיים שליט״א, וכלל חברי מועצת הרבנות הראשית תהיו השותפים שלי לקריאה הזו. יכולת ההשפעה שלכם היא עצומה! זו ההזדמנות שלכם ושל מדינת ישראל להציב את מוסד הרבנות, כמוסד מגשר ומפשר. מוסד שמקרב, לא רק בין ישראל לאביהם שבשמים, אלא גם בין ישראל לבין עצמם. אנחנו חייבים את היחד הזה כדי לבנות ולהיבנות יחד – אחרי השבר הגדול.

כבוד הרבנים המתמנים היום, אני מברך אתכם ובוודאי מוסיף את משפחותיכם היקרות – ומאחל לכם ברכה והצלחה רבה במשימתכם הגדולה. מי ייתן ותזכו לקדש שם שמיים, בכל הליכותיכם.

ברשותכם, אסיים בתפילה ובזעקה בשם כולנו – למען אחינו החטופים. אלה רגעים רגישים ומטלטלים מאוד, שבהם אני חוזר וקורא שוב ושוב לפעול בכל דרך, צעד וכלי העומדים לרשותנו כדי להביא אותם הביתה בדחיפות. את כולם – עד האחרון שבהם. אני קורא לציבור כולו ולמנהיגיו – בהם כמובן כלל רבני ישראל – לתמוך במשפחות החטופים, לחבק אותן, ולנהוג בהן ברגישות עליונה בשעתן המיוסרת. יחד אתכם אני מתפלל לרפואת הפצועות והפצועים בגוף ובנפש; להצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל וכוחות הביטחון; לנחמה ומזור עבור כלל המשפחות השכולות והאהובות; ולחזרתן של המשפחות והקהילות העקורות בצפון ובדרום לביתם.

תודה לכולכם, ותהי ברכת השם עליכם.