דברי הנשיא בעצרת הזדהות לציון 100 ימים בשבי החמאס

משפחות אהובות, אחיותיי ואחיי אזרחי ישראל היקרים. מאה ימים. מאה ימים ארוכים של שבי.

מאה ימים ארוכים של שבי. מאה ימים נוראים של בדידות. מאה ימים בהם חטופים – תינוקות, ילדים, קשישים, נשים וגברים, פצועים וחולים, נמאים בידי מחבלי נתעבים של חמאס. הם מוחזקים באכזריות שטנית. בחשכה. במנהרות. בלי טיפול רפואי. בסבל נורא.

מאה ימים של דאגה ושל פחד. מאה ימים של אי-וודאות, בלי לדעת מה עולה בגורלם. מאה ימים בהם ליבו של עם שלם פועם יחד איתכן – משפחות אהובות.

מאה ימים בהם כל אחד מאיתנו מרגיש שהעולם חסר; שהזוועה נוכחת בחיינו במובן הכי מוחשי ואיום שלה. מאה ימים בהם אנחנו זוכרים היטב שהאחריות לכל פגיעה בחטופינו מוטלת על מרצחי חמאס – הם שחטפו. הם שעינו. הם שטבחו.

מאה ימים של תפילה, של תקווה, של ציפייה. מאה ימים בהם הלב נשרף – מכאב ומתסכול. מאה ימים בהם כולנו סופרים את השניות והדקות. מאה ימים בהם אנו שומעים את קול אחיותינו ואחינו צועק אלינו מתחת לאדמה. מאה ימים בהם אנחנו קורעים שערי שמיים בתפילתנו ובזעקתנו: "שלח את עמי"!

משפחות יקרות, מולנו אויב מר, אכזר וציני. באתי לכאן הערב כנשיא מדינת ישראל כדי לומר לכן בשם האומה כולה, ובשם המונים בכל רחבי העולם: אתן לא לבד, ולא ניתן לכן להיות לבד. לא עכשיו, ולא אף פעם.

הגבורה שלכן וזקיפות הקומה נותנות לכולנו כוח במאבק האיתנים להשיב את בנותינו ובנינו מידיו של אויב מר ואכזר, ציני וחסר אנושיות. עם שלם מאוחד ומלוכד יחד אתכן, סביב החובה: להשיב את כל החטופות והחטופים הביתה. ולהשיב את הביטחון לכלל אזרחי ישראל.

השבת החטופים היא מעל לכל ויכוח. ומכל לכל מחלוקת. זהו צו מוסרי עמוק – צו של עם, וצו של מדינה.
‏From Hostage Square in Tel Aviv, a shining symbol of solidarity and humanity, I call upon the entire family of nations to DO YOUR PART. This isn’t just our battle. It is a battle for the entire world. Stand with life and liberty against barbarism and hate. Stand with freedom and democracy. Stand with our hostages. And help bring them home!
‏There is no later. The time for you to act is NOW.

אסור שנושא החטופות והחטופים יירד מסדר היום הציבורי והעולמי עד שחרורו של אחרון החטופים. אני מתחייב להמשיך ולפעול לכך בכל דרך וכלי שעומדים לרשותי. למענם, ולמעננו.

אני מבקש מכאן – מכיכר החטופים, לחזק את לוחמי ומפקדי צה"ל וכוחות הביטחון, שמחרפים את נפשם כדי להכריע את האויב ולהביא את החטופים האהובים הביתה; ולחבק את המשפחות השכולות ואת הפצועים הרבים בגוף ובנפש.

אני מבקש להודות לכולכם ולכל מי שפועלים כבר מאה ימים במסירות, באהבה וללא לאות למען השבתם של החטופים הביתה: הן מטעם המדינה, הן בחברה הישראלית – במיוחד במטה החטופים, והן בקרב ידידינו בכל רחבי תבל – בראשם ארצות הברית.

משפחות יקרות, קול האימהות והאבות הקוראים לילדיהם לשוב הביתה, קול הילדים הקוראים להוריהם – מלווה אותנו כבר מאה ימים יום-יום ולילה-לילה. אנו עומדים ממש עכשיו – יחד אתכם עכשיו – בשעת נעילה של ממש, עם תומו של יום הערבות ההדדית המקודש הזה, וזועקים: את אחינו ואחיותינו אנחנו מבקשים. את אחינו ואחיותינו אנחנו דורשים.

מי ייתן והם ישובו אלינו הביתה בקרוב, ויתקיימו במהרה דברי הנביא: "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה".