דברי הנשיא והגברת הראשונה בהלוויתה של ענבר הימן ז״ל

הגברת הראשונה – "אֱסוֹף אֶת הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת, אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת… וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי, רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְּתוֹם תִשְׁרֵי."

הנשיא – משפחת היימן היקרה – יפעת, חיים, עידו, הדודה חנה, המשפחה המורחבת, אוהביה של ענבר, אנשי ציבור, ראש עיריית פתח תקווה, מכובדיי כולם. ענבר אהובה, יקרה, גיבורה, החטופה האחרונה ששבה אלינו!

הנה כמילות השיר את נאספת ושבה אלינו – בתום תשרי, אחרי שנקרעת מאיתנו – בתום תשרי אחר, מר ונורא, ביד השטן עצמו.

כולנו כאן, עם רב כל כך, מלווים את משפחתך האצילית, האוהבת עד כלות, בדרך הזו, שאין כאובה ממנה, להעניק לך סופסוף מקום, מנוחה, בנוף מולדתך.  

איך קרה שילדה של אור, אהבה וטוב מוצאת את מותה באכזריות כזאת, כשמפלצות החמאס גוררים אותה אל מחשכי השאול? באיזה עולם הורים צריכים לייחל במשך שנתיים איומות לזכות להביא את ילדתם האהובה לקבורה? ואיך קרה לנו, שככה נעשה לנו. באדמת ישראל, בבית שלנו. 

שנתיים ימים שהשאלות האלה לופתות את הלב ולא מרפות. שנתיים, שמראות היום הנורא ההוא מלווים את כולנו, בשכבנו ובקומנו, וההלם לא שוכך. 

אבל עכשיו, כשאת כאן, ושבה אל האדמה הזאת יחד עם עוד אחים אהובים, וכשגם אחינו החיים שבו אלינו משבי החמאס עכשיו, אפשר אולי קצת להתחיל לנשום.

כמובן – עלינו לזכור היטב שהמשימה לא תמה, ושאסור לנו לא לנוח ולא לשקוט עד שאחרון חטופינו החללים יזכה למנוחה נכונה באדמת המולדת!

אבל כן, ענבר יקרה – אפשר גם קצת לנשום, לאסוף אל האדמה, ואל הזיכרון, את כל מראות פנייך היפים, את ליבך הטוב, הרחב. לתת לך מנוחה, לתת להורייך, למשפחתך וכל אוהבייך הרבים – ודאות, מקום לפקוד אותו וכך אולי למצוא גם מעט נחמה ומזור.

יפעת וחיים, עידו וכל משפחת היימן הנפלאה, ממה שזכינו לשמוע מכם, לקרוא וללמוד על ענבר ברור לי שענבר היתה אישיות מופלאה ויוצאת דופן. אמנית מלידה, נפש חופשיה, אמיצה, רגישה, שהרוח והחומר היו עבורה בית גידול ושפת אם ואב. 

ויחד עם זה, בשילוב נדיר ומעורר השתאות ענבר היתה גם לוחמת ללא חת, שבלטה בגבורתה ובעוז רוח בשירותה הצבאי וביום הנורא ההוא.

ענבר הגיעה לפסטיבל נובה כדי לתמוך וללוות את המשתתפים, ולהושיט עזרה למי שצריך. מעשה טיפולי ואצילי. וכשבאו המרצחים הארורים, ענבר נלחמה בהם כמו לביאה באומץ ובתעוזה נדירים, כבירים. השילוב החד פעמי הזה שבנשמתה רווח התגלה במלוא תפארתו. 

יפעת וחיים האהובים כל כך – לכל אורך ימי המערכה הזאת, ממש מימיה הראשונים, זכינו להכיר אתכם, להשתאות מכם.

לימדתם עם שלם מהי אהבת אב ואם, לימדתם אותנו מהי מסירות ומהי התמדה, ולימדתם אותנו על כוחה של מטרה נעלה וכמה תעצומות וגדלות-נפש היא מוציאה מהאדם.

אני מבקש לומר לכם היום: גידלתם בת לתפארת, שובת לב, טובת לב, אמיצה ורבת יופי וכך היא תיחקק לנצח בזיכרון כולנו, ובתולדות העם והארץ. 

במעמד הזה, כנשיא מדינת ישראל, אני מבקש מכם, וממך ענבר, ומכל חללינו החטופים ובני משפחותיהם, סליחה. סליחה שלא היינו שם עבורכם, סליחה שלא הצלחנו להציל, סליחה שלקח לנו זמן רב כל כך להשיב אתכם אלינו. 

נוחי בשלום על משכבך, ענבר אהובה, ויהי רצון שבתום תשרי, הבטחת הרוח, וגשמים בעיתם, יחונו את עפרך, ויתנו לך סופסוף מנוחה אמיתית, מנוחת עולמים.

הגב' הראשונה – זכות עצומה נפלה בחלקנו במהלך השנתיים השחורות האלה, להכיר אתכם, יפעת וחיים, ועידו, דודה חנה, וכל משפחת הימן. מהמפגש הראשון בבית הנשיא, ועד החיבוק האמיץ בימים האחרונים באתר הנובה, בכיכר החטופים ובכנסת, פגשנו משפחה עדינה, אצילית ומיוחדת כל כך, שכל כולה מסירות ואהבה. 

אתם הייתם ועודכם אלומת אור ורודה בשמי עננה כהים מאד. וברור שענבר – או באחד משמותיה הידועים ביותר: "פינק" – שאבה מכם כל כך הרבה יופי ומתיקות, שמוסיפים להאיר בפנים של כל אוהביה. 

בתרבויות רבות מקובל ללבוש שחור במעמד כזה, אבל ברוחה של ענבר – שהוורוד שזהר ממנה בלט כל כך ביקשתם בקשה יפה וייחודית כל כך, שנבוא הנה לבושי ורוד. 

הזכרתם לנו שהוורוד של ענבר לא היה קישוט, הוא היה אמירה: על רוך שהוא כוח, על יופי שנושא אחריות, ועל האפשרות להאיר גם את המקומות החשוכים ביותר.

מצאתם בעצמכם את העוצמות להיות האור בשולי הענן, להיות ההבטחה לניצחון הטוב והאהבה, להמשיך את דרכה החופשית הזוהרת של ענבר, ולתת לכולנו הזדמנות להידבק בה. 

היום הזה, הוא יום של כאב, אבל מכאן – ברוחה של ענבר, אנחנו חולמים גם על מציאות חדשה: של תיקון, של ריפוי, של בניין.

תודה לענבר ולכולכם – משפחת הימן האהובה – על השיעור היקר הזה. 

יהי זכרה של ענבר האהובה, ברוך לעד, ותהי נשמתה הברוכה ומפיצת הטוב צרורה בצרור החיים.