דברי הנשיא באירוע חניכת מיצג לזכר נרצחי מסיבת הטבע נובה

משפחות שכולות אהובות ויקרות, גיבורות וגיבורים, שורדות ושורדי הפסטיבל וכל קהילת "נובה" האהובה. נדמה לי שמאז אותה שבת שחורה משחור של השבעה באוקטובר, אין אף אדם בישראל שליבו לא מחסיר פעימה, כשהשעון מורה מדי בוקר על השעה 06:29. השעה הזו היא קו שבר בזמן, פצע פעור של עם שלם, תהום המפרידה בין העולם שקדם לה, ובין הימים החדשים, הבוערים, שנקלענו אליהם מאז.

ימים שכולנו נאלצים להכיר בעל כורחנו, ללמוד איך לחיות בתוכם, איך למצוא מחדש את הכוח לבחור בטוב, לאחוז בחיים. במרחב המקודש הזה – שהפך למעין היכל זיכרון, מול פני מיצג ההנצחה החשוב שהקמתם, אנחנו מבטיחים: לא לשכוח לעולם את יופיים וטובם של אהובותינו ואהובינו, חללי השבעה באוקטובר.

המיצג הזה מוליך אותנו בתוכו, מבקש לתת ביטוי ולאחוז בה בעת – גם בכאב העצום על כל מה שאבד, וגם בבחירה העיקשת להילחם ולהחלים ממנו, להירפא, לשוב לחיים. מיצג שבמידה רבה מחזיק בתוכו את תמצית החיים שלנו כאן מאז השבת ההיא ואת החתירה לחיים של דור שספג מכה איומה ועוד יקום מעפר ואפר ויצעד קדימה.

אתם, שורדות ושורדים יקרים, חיים עם המראות, עם הריחות, עם הקולות ועם האימה. הם צרובים בלב שלכם, לופתים חזק את ההכרה, את הנפש ואת הזיכרון. ויחד אתכם, כולנו, חווים כאב עצום, געגוע אינסופי לאלה שהלכו מאיתנו ולא ישובו עוד, ודאגה, מסוג שלא ידענו: דאגה לחטופים ולחטופות שלנו, שעדיין מוחזקים ביד אויב אכזר ושטני; דאגה לחיילות ולחיילים הגיבורים, הנפלאים שלנו, שמסכנים את גופם ואת נפשם למעננו. ודאגה לשלומו של הבית שלנו, האהוב, הכאוב, שאין שני לו.

שברי המסיבה וקרעי החיים עומדים כאן כעת כעדות שותקת, מצמיתה, לכל היופי האנושי העצום שאיבדנו – מיטב בנות ובני האדם. הטבח, והפצע העמוק והכואב שהוא יצר – הם נחלתו של דור שלם. דור צעיר, תם ומלא חיים, שהקרקע נשמטה תחת רגליו. דור שמבקש ריפוי, ותיקון ונחמה. דור שעלינו לתת עליו את הדעת, לתמוך בו, לחבק אותו, וללכת איתו צעד צעד, עד שיפרוס את כנפיו מחדש.

אבל לא רק את הכאב אנחנו זוכרים, אלא גם את הגבורה, עוצרת הנשימה, שהתגלתה שם, בשדה הטבח. סיפורי הגבורה של אותו בוקר נורא, נותנים לכולנו השראה, אומץ וכח, לדבוק בחיים, להילחם בכל כוחנו על הבית האהוב הזה, ולהישבע: עוד תרקדו אתם – אהובותינו ואהובינו, בכל רחבי הארץ. עוד תהנו ממוזיקה טובה ומרגשת. עוד נשמח, עוד נחגוג את החיים האלה ונחיה זקופי קומה ובלי פחד בארץ שלנו.

יקיריי, המשורר אמיר אור, בשירו "שבע שורות לזריחה" מנסח ביופי רב את השבועה הזאת, שאנחנו מבקשים לשאת היום: "ואף על פי כן החיים, ואף על פי כן אהבה. ראה עוד נראה את שער הלב נפקח אל עולם של תקוה. בשביליו שוב נפסע, על יפיו נתפלא ורוחנו צלולה ושלוה. ראה עוד נראה את הבקר עולה, את זריחת האדם הקרבה". עד כאן מילותיו, והן בעיני מעין צוואה מחייבת, נצחית, של חללי פסטיבל נובה, פסטיבל שכולו אהבה.

יקירותיי ויקיריי; אנחנו עומדים עכשיו רגע לפני חנוכה, חג הגבורה שלנו, חג האורים. והיום, אולי יותר מתמיד אנחנו יודעים בבהירות גדולה: מלחמתנו היא מלחמת האור בחושך מלחמת הטוב ברע; ולכן, אין לנו ברירה אלא לנצח. ובזכות היופי, והטוב, האומץ והרוח; ולמען האהבה – אין שום ספק שננצח. יהי זכר חללות וחללי פעולות האיבה שאירעו בפסטיבל "נובה", ברוך ונצור בליבנו לעד.