דברי הנשיא באירוע לציון שנתיים לשבעה באוקטובר במועצה האזורית אשכול 

"יִזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת הַנְּשָׁמוֹת הַטְּהוֹרוֹת שֶׁל חַלְלֵי טֶבַח שִׂמְחַת תּוֹרָה תשפ"ד. אֶת הַנִּרְצָחִים וְהַנִּרְצָחוֹת, אֲנָשִׁים נָשִׁים זְקֵנִים וְטַף, וּבָהֶם גַּם הַזָּר וְהַתּוֹשָׁב, בַּקִּבּוּצִים, בַּמּוֹשָׁבִים וּבֶעָרִים, בַּבָּתִּים, בַּמְּסִבָּה וּבַדְּרָכִים. אֶת אַמִּיצֵי הַלֵּב, אֶזְרָחִים וְחַיָּלִים, שֶׁנֶּחְלְצוּ לַהֲגָנַת הַיִּשּׁוּבִים. אֶת לוֹחֲמֵי כִּתּוֹת הַכּוֹנְנוּת וּמֻצְּבֵי הַגָּדֵר, אֶת לוֹחֲמֵי הַמִּשְׁטָרָה וְכוֹחוֹת הַבִּטָּחוֹן, וְאֶת אַנְשֵׁי כּוֹחוֹת הַחִלּוּץ וְהַהַצָּלָה. יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל, וְיֶאֱבַל עַל חָכְמַת הַזְּקֵנִים, עַל אַהֲבַת הַהוֹרִים, עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְעַל תְּמִימוּת הַיְּלָדִים. זְכֹר לָנוּ עֲקֵדָתָם וְתַעֲמֹד לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל זְכוּתָם. אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמָם. יָנוּחוּ בְשָׁלוֹם עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. וְנֹאמַר אָמֵן".

אחיותיי ואחיי, כשקראתי לראשונה את תפילת ה"יזכור" הזאת, שחיבר הרב בנימין הולצמן – רב הקיבוץ מעלה גלבוע – הרגשתי במלוא העוצמה את משמעותו של אבל לאומי. 

שנתיים שאנו נושאים בלבנו את אסוננו, הצרוב בנו ככוויה שחקוקה על לוח ליבנו לעולמי עד; והיום, נאספנו כאן לעמוד יחד, כקהילה אחת, בלב אחד, לזכור יחד את אותה אש גדולה, שטנית, שאכלה את שדותינו, ששרפה בתים על יושביהם, שלקחה מאיתנו את היפות והיפים ביותר, ושצרבה את ליבנו בכאב ובתדהמה, באותו שבעה באוקטובר מר ונמהר. 

נזכור לעד: האש הזו לא התלקחה מאליה. על אף אכזריותה הפראית, חסרת הרסן, היו אלה אלפי בני אדם שהציתו אותה במו ידיהם, במפלצתיות שטופת שנאה, בהישרת-מבט, בתכנון מדוקדק, בלב קר וחסר רחמים. והמראות שראינו, והזעקות ששמענו, ופניהם של המוני אחיותינו ואחינו האהובים, שאיבדנו בין לשונות האש, לנצח יהיו חקוקים בליבו של עם הנצח.  "וְאַחַר הָאֵשׁ – קוֹל דְּמָמָה דַקָּה".

משפחות שכולות אהובות ויקרות כל כך, חברות וחברים. בשנתיים האחרונות מיכל ואני פגשנו אתכם שוב ושוב ושוב, ונפשנו נקשרה בנפשכם – בהערצה, באהבה. כבר ברגעי הכאב וההלם הראשונים פגשנו אתכם – במלונות ובמתחמי העקורים השונים. כאבנו איתכם את רגעי השבר העמוקים, את אי הוודאות ואובדן האמון; וזכינו – ועודנו זוכים – להיות שם גם ברגעי ההפצעה של האמונה והתקווה, וכמובן ברגעים מופלאים של עוצמות בלתי נתפסות.

בשנתיים האלה, באינספור מפגשים, עם כל הישובים ועם תושבים ומשפחות מכל רחבי המועצה והנגב המערבי; ואפילו בהלוויות הקשות והכואבות ביותר, בהן הלוויותיהם של החטופים שנרצחו והובאו לקבורה כאן בנוף מולדתם – ראינו מקרוב את הכוח שלכם. 

את הכוח של המשפחות, הקהילות והישובים. את הכוח של ההנהגה המקומית והאזורית. את הכוח של ישראליות וישראלים אמיצים, עזי רוח, תושבות ותושבי חבל הארץ היפהפה הזה – שמיכל ואני אוהבים כל כך – שקמו ואמרו – אנחנו לא מוותרים! שקמו ואמרו – "הנני"! שקמו ואמרו כמאמר השיר – ״לא לא לא תנצחו אותנו!״

שקמו ואמרו: למרות האסון הנורא, למרות השכול והיגון, למרות הפגיעות בגוף ובנפש, למרות החורבן שעברנו, למרות החטופים שלנו – ואולי דווקא מתוך כל אלה – אנחנו לא נרפה, ולא ננוח, ולא נשקוט לרגע! אנחנו נצמח, אנחנו נירפא, אנחנו נתקן. אנחנו ניאבק על שובם בכל כוחנו, ונשקם את בתינו ובתיהם.

לפני שנה, במלאת שנה לטבח הנורא, היינו כאן – מיכל ואני – במועצה האיזורית אשכול ובכל רחבי הנגב המערבי, במסע זיכרון מרגש מאין-כמותו.

לעולם לא אשכח את אותם רגעים בניר-עוז, בהם הדלקנו נר לזכר חללי הקיבוץ האהובים, וייחלנו, והתפללנו, וזעקנו לשובם של חטופי הקיבוץ יחד עם כלל החטופות והחטופים.

נזכרתי ברגעים המטלטלים הללו היום, וחזרתי את הדברים שכתב גדי מוזס – החטוף ששוחרר מאז – לבני קהילתו, מעט לאחר ששב אלינו הביתה – מידי המרצחים.

וכך כתב גדי, ואני מצטט: ״ביתנו נחרב. איבדנו, כל אחד, את היקרים והאהובים שלו. בתינו שרופים ורכושנו פוזר לכל רוח. עברנו, כל אחד לחוד וכולנו יחד, רגעי אימה ופחד. אבל אני בטוח ביכולתי וביכולתנו הכללית – לקום, להיעמד על רגלינו, ולשקם את ביתנו. לֹא עֲיֵפֵי דֶּרֶךְ אָנוּ, כִּי אִם מְפַלְּסֵי נָתִיב. קדימה לעבודה!״.

המכתב המפעים הזה, לוכד את עומק היגון, ואת עומק הנחישות והדבקות שמיכל ואני ראינו בכם כבר מהימים שאחרי הטבח. והוא לוכד את הרוח העזה שאתם ואתן – תושבי ותושבות מועצת אשכול – מבטאים בחודשים ובימים הללו, כשאתם מבקשים לקום יחד, לשקם יחד, ולבנות מחדש, מן היסוד, את הבית אשר נחרב. 

ראינו את הרוח הזאת בכל פעם שביקרנו כאן, ראינו אותה בכרם שלום ובבארי, בניר עוז ובשלומית, בפרי גן, בסופה, בחולית, בכיסופים, ובעוד ועוד ישובים מושבים וקיבוצים במועצה – שמשקפים את תמצית הישראליות, את תמצית הציונות.

זה המקום להודות ולהביע הערכה עמוקה לראש המועצה לשעבר גדי ירקוני, ולראשת המועצה הנוכחית מיכל עוזיהו, לחברות וחברי המועצה ולצוותיהם השונים, על הנהגה מעשית ויכולת ביצוע מרשימה, על תחושת שליחות בקנה מידה היסטורי, ועל חזון ומעש. זו הזדמנות גם לשבח את מינהלת תקומה ואת כל השותפים והתומכים בבניין המחודש של הבית המשותף באשכול.

יקירותיי ויקיריי, במעמד המקודש הזה, אנחנו מבקשים לתת מקום להכל: לאבל, לחורבן, לזעם, לזעקות השבר, וגם – לא פחות – לתקווה, לרעות, לאמונה ולכוח החיים שצומחים מתוכן. אני יודע שהאתגרים עצומים, ושיש גם צורך ברוח הגבית של המדינה, של ההנהגה שלה ושל החברה הישראלית כולה. אני עומד כאן היום כנשיא מדינת ישראל, בשם העם כולו, ואומר לכם: כולנו איתכם! השיקום והבנייה שלכם הם אות ומופת  עבור מדינת ישראל ועבור העולם כולו. היצירתיות, הנחישות, הגבורה וההתמדה שלכם מחייבות את כולנו להצהיר בפירוש: לעולם לא תצעדו לבד.

אני מרגיש שהדבר לא נאמר לכם מספיק, ובשם מדינת ישראל ועם ישראל, בשם הדגל וכל הערכים שאנחנו מאמינים בהם, ושבשמם הוקמה המדינה היהודית והדמוקרטית, אני מבקש להישיר אליכם מבט, היום, להכות על חטא, ולומר – סליחה.  

אין ראויים מכם לבקשת הסליחה הזאת, מעומק הלב הכואב והמיוסר שלנו, על אף שאין בכוחה של הסליחה, למרבה הזוועה, לשנות את ההיסטוריה, ולרפא את העולם שחרב. 

ואולם, מכובדי, לא די בסליחה. מעל הבמה הזאת אני קורא שוב להקמתה הדחופה של ועדת חקירה ממלכתית – על פי החוק והפרוצדורה הנהוגים בישראל – ובמתווה שיזכה לאמון הציבור ולהסכמות רחבות, כפי שדרשתי לא פעם ולא פעמיים.

שהרי רק תחקור ממלכתי, מעמיק, יסודי ומקיף, ללא משוא פנים, של כל הגורמים וכל הדרגים, יבטיח שמחדל איום שכזה לא יישנה, ויתרה מזאת – יעניק לכם – למשפחות היקרות והכואבות ולכל נפגעי הטבח הנורא, את המקום להציף את הכאבים והעדויות, לשאול את השאלות הנוקבות שיושבות על ליבכם תקופה ארוכה כל כך, ולקבל את התשובות להן אתם ראויים מכל.

ומעל הכל, ממש מעל הכל ולפני הכל, אני שב ומדגיש כי עלינו לעשות הכל כדי לפרוע את חובנו המוסרי, הישראלי והאנושי הקדוש ביותר – להשיב הביתה את כל החטופות והחטופים הביתה. ציון הֲלֹא תשאלי לשלום אסירייך. אשכול הֲלֹא תשאלי לשלום חטופייך.

אנחנו עומדים בפני רגעים היסטוריים של שעת רצון, המחייבים אחריות לאומית. תפילת כולנו היא להצלחת תכניתו של הנשיא טראמפ: בראש ובראשונה להשבת כל החטופים בדחיפות – עד האחרון שבהם, ולשינוי המציאות באיזור כולו.

אני מחזק את ידי צוות המשא ומתן הישראלי, וקורא לכל העוסקים בדבר להמשיך ולפעול בכל דרך וכלי על מנת לקדם במהירות את התכנית ותחילה – להשיב את יקירינו הביתה.

השעות והימים האלה, כאמור, הם שעת רצון, ואני תקווה שהם יפתחו גם צוהר ל"יום שאחרי" בכל המובנים: בהחזרת החטופים, בשינוי מוחלט של המציאות ברצועת עזה ובמזרח התיכון כולו, ביצירת אפיקים מדיניים חדשים להשתלבות ישראל במזרח התיכון, ובריפוי ואיחוי שלם גם בתוככי החברה הישראלית.

יחד אתכם אני מתפלל לרפואת הפצועות והפצועים בגוף ובנפש; להצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה״ל, ולחזרתן של המשפחות והקהילות העקורות לנוף מולדתן, בהשקט ובבטחה.

יקירותיי ויקיריי, שנתיים חלפו, והיום, אולי אפילו ביתר שאת, אני אומר לכם באמונה שלמה: השמש תמשיך לזרוח, והשדות ימשיכו לפרוח, וגם אנחנו – בתוך הכאב, נבחר, יחד, שוב ושוב בחיים.

אחר הרוח, ואחר הרעש, ואחר האש, ואחר הדממה – אנחנו יודעים: החיים חזקים, אתם חזקים, ובזכותכם – אנחנו חזקים.

יהי זכרם של אהובינו – נופלי ונרצחי שבעה באוקטובר והמערכה הקשה – ברוך, ונצור בלב העם לדור דור.