דברי הנשיא באירוע שבוע הספר

בתור אוהב מושבע של השפה העברית ושל התרבות הישראלית, אני מתרגש בכל שנה לקראת שבוע הספר העברי. ירידי הספרים המסורתיים, דוכני הוצאות הספרים בכיכרות הערים, מוספי הספרות המיוחדים בעיתונים, וביכורי היצירה העברית, שהניבו יוצרות ויוצרי ישראל בשנה החולפת. אך השנה האווירה שונה. כשאנחנו במלחמה קשה – שגובה מאיתנו מחירים כה כבדים, קשה שלא לחשוב על הביטוי: "התותחים רועמים והמוזות שותקות".

ובכל זאת, אני מאמין בכל לבי שהתרבות העברית – הרוח, ההגות והיצירה – ובמיוחד התרבות הכתובה, המילולית, אינה מסתכמת בפעילות פנאי אסקפיסטית, השמורה לזמנים של שקט ושלווה. הספרות והיצירה העברית כרוכות לבלי התר בחיי האומה, בחיי עם הספר, מימים ימימה. ככל שננסה לעקוב אחר ההיסטוריה של הספרות העברית, כך נלמד על עמנו – ועל עצמנו. במשך מאות בשנים, דורות של מחברות ומחברים עבריים סיפרו לנו את הסיפור שלנו, ועזרו לנו לדייק ולנסח את התחושות והדילמות העמוקות ביותר שלנו. הם הניחו תשתית לארון הספרים שבנה את דמותנו כעם, ועלינו לנצור ולקדש אותם – גם בימים קשים, ולמעשה – במיוחד בימים קשים, כמו אלה שלנו.

אחד מהם, שהיום אנו מציינים מאה שנים להולדתו, הוא יהודה עמיחי, שעל אף שזכה להכרה ולהערכה עמוקה ורחבה – בארץ ובעולם, העיד על עצמו, בענווה, שהוא, כמשורר, איננו אלא: "החייל הפשוט, חייל הרגלים של הספרות". על אף כשרונו הפואטי, עמיחי ביקש להביא את השירה אל היום-יום. הוא חיבר את ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה – דרך "ירושלים של אמצע" כמובן – ובשיריו, הביא את הנביאים, והגיבורים המקראיים, להסתופף יחדיו עם הירושלמים הפשוטים, בדוכני הפירות והירקות בשוק, כשווים בין שווים. הוא קשר, ביד אמן, בין קדושה לבין חול. בין כאבי ההגירה והעלייה של דור ההורים – לבין השורשים העמוקים שהכה בארצנו. בין ערכים ורעיונות על-זמניים, לבין האהבה הכנה שלו לכאן ולעכשיו, לחיים עצמם.

הוא היה משורר ענק, שייצג כתיבה אישית כל כך; כזו שמצליחה לעורר הזדהות, אצלנו, הקוראים, דווקא בחוויות הפרטיות ביותר שלנו. הוא השכיל לדעת, כפי שכתב, ש"בארץ הלוהטת הזאת, מילים צריכות להיות צל". לא כי הן מנחמות ומאפשרות לברוח, אלא כי הן מאפשרות לנו לראות את המציאות בעיניים טובות יותר, חכמות יותר, רגישות יותר. ואני חייב לומר שאני חש בעומק לבי שזו השעה שבה אנו זקוקים לדברים הללו בדיוק. למילים של יהודה עמיחי, לרוחו, לקסמו.

אנחנו בימים מאתגרים ובתקופה מאתגרת, גם עבור עולם היצירה והספרות העברית. ובימים כאלה חשוב לומר: מדינת ישראל צריכה לעודד ולחזק את הספרות והקריאה באופן אקטיבי. לחזק מפעלי יצירה, ביקורת ומחקר. לתמוך ביוצרות ויוצרים צעירים וותיקים כאחד. לבצר את מעמד הספריות הציבוריות, ולקיים אירועי תרבות העוסקים ביצירה ספרותית מקורית מקומית. כי הספרות עושה אותנו אנשים טובים יותר. כי היא מחברת אותנו למסורת יהודית עתיקה בשנים. וכי היא, בל נשכח, ערוץ שדרכו נוכל לאחד ולחבר את העם בישראל – כי הדרך אל הלבבות עוברת בסיפורים ובמילים.

אך לא רק הדרך לאחדות הלבבות עוברת במילים. גם הדרך הרעה, הקשה, המטלטלת ומעוררת החלחלה, לעיתים, הדרך לשנאה ולחורבן – עוברת במילים. המילה עלולה להיות גם קטלנית. בשבועות האחרונים אני נחרד שוב ושוב ממילים מהסוג הגרוע ביותר, רוויות בשנאה, רוויות באלימות – שנזרקות לחלל האוויר במרחב הציבורי שלנו, ללא אחריות וללא מחשבה. היום שמעתי שוב מילים מזעזעות כאלה – שנאמרו כחלק ממתקפה שפלה על איריס חיים, אימו של יותם חיים זכרו לברכה; מילים שכמובן לא אחזור עליהן כאן.

עצם העובדה שאני צריך לדבר על זה, כשאנחנו באמצע מלחמה; ביום שמשפחות אהובות שחרב עליהן עולמן טומנות בבתי העלמין הצבאיים את היקר להן מכל – מעורר בי חלחלה ובושה. אבל כשהמשפחות השכולות מבקשות ממני שוב ושוב, אני חש חובה לזעוק את זעקתן ותחינתן – שקורבנן לא יהיה לשווא. כשהשיח הופך להיות אלים כל כך, כשאנשים מאשימים זה את זה בבגידה, כשקבוצות מסיתות ומאשימות זו את זו בניסיון לפורר ולהחריב את המדינה – ברור לכולנו שמשהו נורא קורה כאן. משהו שמתחיל באלימות מילולית, אבל אני חושש שממש לא יסתיים שם.

אנחנו בתקופה כל כך רגישה, כואבת ומתוחה, ואסור לנו לשכוח שהאויבים המרים שלנו חוגגים כשהם שומעים ורואים אלימות ושנאה עיוורת כזו בתוכנו – ברחובות, באולפנים, בחדרי הוועדות והדיונים ובכל רחבי הרשת. אסור, פשוט אסור, שאמירות מהסוג האלים ביותר – ובעיקר האשמות מפורשות או מרומזות בבגידה: נגד משפחות חטופים ומשפחות שכולות, נגד הרמטכ"ל ומפקדי צה"ל וגופי הביטחון, נגד נשות ואנשי תקשורת, נגד מערכת המשפט והשופטים, נגד חברי כנסת ושרים, נגד ראש ממשלה מכהן – יהפכו לדבר שבשגרה. לדבר שאדישים כלפיו ולא מוחים עליו בתקיפות.

שיהיה ברור – אין לי כל כוונה לעשות השוואה או סימטריה מזויפת. לא כל ההתקפות שוות בחומרתן, וביקורת, מחאה והפגנה הן זכות דמוקרטית קריטית – הן כנגד השלטון והן בעדו. אבל אנחנו חייבים לשים גבול לאלימות המילולית והשנאה שמביאות אותנו שוב לפתח התהום. כמו שאמרתי פעם אחר פעם גם בתקופת הממשלה הקודמת – אלימות מילולית היא אלימות לכל דבר והאשמות בבגידה יכולות להביא לרצח! האמנם לא למדנו כלום מההיסטוריה שלנו?!

מכובדי. ציטוטים רבים משירי עמיחי הפכו למטבעות לשון שגורים בעברית הישראלית שלנו, וקשה לבחור רק ציטוט אחד לחתום בו את דבריי. אבל אחד מהמטבעות האלה – שמעט נשחקו – אבל עדיין קולעים ומדויקים כל כך – מהדהד בראשי כבר תקופה ארוכה, תקופה שבה הלכידות הישראלית כל כך נחוצה לנו, כדי שנוכל לבנות ולהיבנות יחד, אחרי השבר הגדול. על כן הרשו לי, במעמד הזה, לצטט שיר אחד, מוכר ואהוב במיוחד של עמיחי: "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב. המקום שבו אנו צודקים הוא רמוס וקשה כמו חצר. אבל ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת, כמו חריש ולחישה תשמע במקום שבו היה הבית אשר נחרב".

מי ייתן שנשכיל ללמוד את השיעור הזה שלימד אותנו מורנו ורבנו יהודה עמיחי זכרו לברכה. תודה רבה לעמלים על האירוע החשוב והשמח הזה, ובראש – לבית אבי חי על צוותו והנהגתו – שעושים עבודה נפלאה ושהשותפות עמם משמחת ומעשירה אותנו כל שנה מחדש; וכמובן לכם – משפחת עמיחי היקרה, שנושאת כל השנה את נר הזיכרון ליהודה הגדול מכולם. וחג ספר שמח, עם הספר!