דברי הנשיא בהלוויתו של יוסי שרעבי ז״ל

יוסי היקר והאהוב, אנחנו מלווים אותך היום למנוחת עולמים; סוף-סוף – למנוחת עולמים; באדמה שכה אהבת, בנוף מולדתך.

לא זכיתי להכיר אותך, יוסי, אבל מנירה היקרה – שכמהה, ודאגה, ונלחמה בגבורה כל העת על שובך, מהאחים הגיבורים שלך, מכל המשפחה, ומחברי בארי, שמעתי שוב ושוב איזו דמות מופלאה איבדנו, איזה מאור כבה בתוכנו עם לכתך. בעל לב חם ורחב, אבא נהדר, בן זוג אוהב, אח קרוב ומסור, חבר אמת, מענטש. חפץ חיים,  אוהב חיים.

לפני כמה חודשים, בעיצומה של המלחמה שמעתי את רותם, אחייניתך מבצעת לזכרך שיר ישן של מאיר אריאל. המילים, שפילחו את לבי, מהדהדות גם עכשיו, כשאנחנו מלווים אותך בדרכך האחרונה; ואלו הן: ״אנא הישאר, עד מה קל לספור את כל רגעי האושר מול אין-סוף שעות בלי היותך. הישאר עד אור, אל נא תלך בחושך, אנא, רק עוד פעם לראותך".

משפחת שרעבי האהובה והיקרה; חנה, נירה הגיבורה – אהובת חייו של יוסי; יובל – שזכינו בשירתה המהדהדת ביום העצמאות האחרון בבית הנשיא; אופיר ואורן; האחים והאחיות שכבשו את לב העם –אלי, שרון, אסנת והילה; כל אוהביו ואהוביו של יוסי; מה נאמר לכם, ומה ננחם, גדול כים שברכם. 

כל כך הרבה אבד לכם באותו יום נורא. כל כך הרבה אהובים שאינם, וצלקות שבי, געגועים ואבל עד אין סוף. 

חסרונו העצום של יוסי מורגש בכל צעד וצעד; והוא מצטרף לגעגוע ולכאב – על כל החברות והחברים מבארי, על הבתים שהיו ואינם, על הקהילה השלמה, האיתנה, שספגה מכה קשה כל כך. 

במעמד הכואב והמייסר הזה, כנשיא מדינת ישראל, בשם מדינת ישראל והעם כולו, אני מבקש – ממך יוסי, מכם משפחת שרעבי ומקיבוץ בארי כולו – סליחה ומחילה. סליחה שלא הצלחנו להגן עליכם באותו יום ארור. סליחה שלא עמדנו כאן לצידכם – אל מול מפלצות האדם. סליחה שלקח כל כך הרבה זמן להשיב את יוסי לנוף מולדתו.

אסון נורא אירע לנו. לא אסון שנגרם על ידי כוח טבע, או תופעה בעולם. ידי אדם עוללו לנו את האסון הזה, ידי מפלצות אדם, שבבוקר אחד באוקטובר, לפני שנתיים ימים, באכזריות, ללא רחם טבחו, שרפו, חמסו, עינו, חטפו והפכו עלינו את עולמנו.

אבל מול החושך הזה, בעוצמה שאין לה גבול התגלו לנו אינספור מאורות זורחים. הם התגלו בראש ובראשונה כאן – בקיבוץ בארי – קיבוץ שאת חבריו תמיד הערצתי, כי ראיתי ועודני רואה בהם – בכם – שליחים של רעיון ענק – של התיישבות, של שוויון וצדק, של ציונות. 

כן, יקירותיי ויקיריי, בנות ובני בארי – העמידה הנחושה שלכם, הערכים שלכם, המסע המרשים לריפוי ולשיקום, הרוח המפעמת – הם מגדלור של ממש עבורנו, ובמידה רבה – עבור האנושות כולה. ברגע הכואב הזה, אני אומר – בשם מדינת ישראל כולה: תודה לכם ותודה עליכם.

ברשותכם, אני מבקש לסיים את דבריי כאן בכמה מילים הנוגעות לברית האחיות והאחים הישראלית, הנחוצה לנו היום – אולי יותר מתמיד.

אכן, משפחת שרעבי – השורשית, הערכית, שעלתה מתימן ברגש ציוני מפעם – הפכה לסמל לאומי וכלל-עולמי. אבל גם לפני הסמל הייתה שם משפחה: ההורים של יוסי האהוב, וילדיהם – שלושה בנים ושתי בנות, שבנו יחד סיפור של אהבה, של חיבור, של עזרה הדדית.

אלי, שיחד עם יוסי קבע את ביתו כאן בבארי; ויצא מן הגיהנום כשהוא נושא בליבו צלקת שאין לה מרפא, אבל גם אמונה שאין לה שיעור, וסיפור שמכה גלים בכל העולם.

שרון, שנלחם בעוז, בעקשנות ובאמונה, כדי להשיב את אחיו הביתה, לא רק למען משפחתו, אלא למען כולנו.

אסנת והילה, שנאבקו וזעקו, עם לב פתוח ודואב; והיו עוגן של אהבה, של נוכחות ושל נחמה.

ויוסי, שבלכתו משאיר אחריו נר שדולק בליבנו כולנו. 

חמישתם – חמשת האחים – יחד מספרים סיפור של אחווה ושל אהבה. סיפור שמלמד אותנו שהקשר בין אחים ואחיות הוא לא רק קשר דם, אלא קשר עמוק של ברית, של אחדות, ושל ערבות הדדית. הם הזכירו לנו שגם בעומק השבר, כשאין אוויר וכשאין ודאות, אפשר לאחוז זה בזה, צריך לאחוז זה בזה.

בימים בהם נדמה שהחברה שלנו נשברת לשברים, שאנחנו מתווכחים על כל דבר, ושהכאב נהיה כל כך גדול עד שקשה לראות את האדם שלצדנו, משפחת שרעבי מלמדת אותנו שיעור גדול: מה זה להיות ביחד – עם אחד! מה זה להיות אחים ואחיות באמת.

האור הטוב של יוסי, הגבורה והאצילות שבו, החום והמתיקות יישארו איתנו תמיד; ובכוחם, וברוחם, נמשיך לתקן, לבנות מחדש, להרבות אור ולדבוק בכל כוחנו בחיים.

תהא נשמתו של יוסי האהוב והיקר, צרורה בליבנו, בתולדותיו של העם הזה, ובצרור החיים, לעד ולעולמי עולמים.