דברי הנשיא בהלוויתו של סמ״ר עוז דניאל ז״ל

מירב, אמיר והדר אהובים משפחת דניאל כולה, וכל אוהביו ואהוביו של סמל ראשון עוז דניאל זכרו לברכה, 

בבוקר שמחת תורה תשפ"ד כשיללות צבע אדום פילחו את החלל, והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום; עוד הרבה לפני שהתבררו מימדי האסון, הרבה לפני שכוחות התחילו להתקבץ כדי להשיב אש ולהציל את הישובים המותקפים וכדי להדוף את שליחי השטן, מחבלי חמאס – עוז האהוב זכרו לברכה, קשר-טען, ויחד עמו – שקד דהן זכרו לברכה, ומפקדם סרן עומר נאוטרה זכרו לברכה, ויבדל לחיים ארוכים – נמרוד כהן, כבר זינקו לקרב, ודהרו בין נירים לניר עוז, להגן בגופם וברוחם על תושבי הנגב המערבי. 

הם לחמו בכל הכוח, באומץ בלתי נתפס, מול אויב חסר רחמים, חסר חמלה, חסר גבולות. הם ידעו שהם מסכנים את נפשם, ועשו הכל, כדי להכות ברוע, להגן ולשמור ככל יכולתם על האור, שלא, חלילה, יכבה. הם עיכבו המוני מחבלים בגזרתם ובכך סיכלו את תוכניתם לנוע לפנים הארץ ולהחריב הכל. הם לחמו בקרב גבורה אכזרי ביותר כפי שראינו בסרטונים שהופצו על ידי האויב.

היום, אחרי למעלה משנתיים איומות, מלאות חרדה, כאב, ותהומות של צער – המעגל המייסר שנפתח באותו יום מר יכול סופסוף להתחיל להיסגר; כשעוז שב אלינו – לעמו ולמולדתו – למנוחת עולמים. 

עוז יקר, גיבור, אהוב, יש פער בלתי נתפס ממש בין אהבת החיים, שמחת החיים, האור והטוב שבוקעים מהסיפורים עליך, לבין החושך, האימה והמפלצתיות ששררו בארצנו ביום בו נלקחת מאיתנו. חושך שרק שנאה תהומית, משתלחת, חסרת רחמים – מסוגלת לייצר.  

כפי שסופר עלייך, היית עלם-חן שמתאהבים בו מיד, ניגנת, אהבת מוזיקה בכל מאודך, והיתה לך נוכחות שהפיצה יופי, כנות ונועם. כבר זמן רב – מאז שנודע על דבר נפילתך, וביתר שאת מאז ששבת אלינו מיד המרצחים – שאני חושב על השם המופלא שלך, הסימלי כל-כך, ועל כמה שהוא הלם את דמותך.

אני חושב על השם עוז – שהרי כל כולך היית עוז ותעוזה, הן בהחלטה להתגייס לקרבי ולהיות לוחם, והן בעמידה הנחושה באותו יום מר ונמהר עם חברייך; עמידה שהיא הכל חוץ ממובנת מאליה. ובה בעת אני חושב על השם דניאל – זה שבגוב האריות צמאי הדם. אין הרבה דמויות בתנ"ך ובמסורת היהודית שמסמלות עוז, דבקות במטרה ואמונה בצדקת הדרך – מדניאל.

ואכן, מי כמוך מגלם את השילוב המופלא הזה – "עוז דניאל" – לוחם בעוז שאין שני לו, מאמין בצדקת הדרך וחדור תחושת שליחות כדניאל בגוב האריות שמוכן להקריב עצמו כדי להגן עלינו, על כולנו.

מירב היקרה, ברשותך, אני מבקש לקרוא את המילים שלך, שחרכו את ליבי לבלי הכר. כך אמרת: "עוז הקריב את חייו בהגנה על המולדת. בטקס ההשבעה שלו הוא לקח את השבועה כמו ברית הדדית עם המדינה, אבל אני חושבת שהמדינה לא הבינה את הברית הזו. לקח הרבה זמן עד שהגענו לרגע הזה".

כנשיא מדינת ישראל, בשם מדינת ישראל, אני מתנצל שלקח זמן רב כל כך למלא את הצו המקודש הזה, ושרק אחרי למעלה משנתיים עוז שב לנוף מולדתו.

ולאור מילותיך הנוקבות והצודקות, מירב, אני מדגיש – הברית הזאת אכן מחייבת אותנו לא להשאיר אף אזרח או לוחם מאחור – חי או מת.

בעת הזאת – המטלטלת, המייסרת – אני מזכיר לכולנו: אין סגירת מעגל מלאה עד שישוב האחרון מבנינו – לקבר ישראל. מדינה שלמה לא תנוח ולא תשקוט, אף אחד מאיתנו לא ינוח ולא ישקוט – עד שישובו אלינו כולם.

מירב, אמיר והדר, וכל משפחת דניאל הנפלאה – בכל פעם התרגשתי מהשקט הנפשי שלכם, מהעוצמות הפנימיות, ומהאהבה חסרת הגבולות שבכם. לימדתם את כולנו שיעור גדול באצילות ובאהבה, והשיעור הזה צרוב בליבנו לעד.  

אני – ואיתי העם כולו – מלווים את עוז בדומייה ובכאב, מחבקים אתכם, מרכינים ראש ביראה ובתודה, ומייחלים שתדעו מזור ונחמה. אנחנו יודעים שהדר, אחותו התאומה של עוז, ממשיכה בקורס קצינים וזה אך סמלי למשפחה המרשימה והציונית שלכם. 

אני מבקש שתדעו – כולנו נושאים את זכרו של עוז בליבנו מצדיעים לו, ויודעים שאנו חבים לו חוב נצחי, על חיינו, על חיי ילדינו, על העתיד שלנו כאן, שלמענו מסר בגבורה ובאצילות את חייו. 

יהי רצון שנזכה – ברוח שמו של עוז – שהשם עוז לעמנו ייתן, והשם יברך את עמנו בשלום.

תהי נשמתו של גיבור ישראל סמ"ר עוז דניאל צרורה בצרור החיים לעד, ובבניין ובתיקון הארץ ננוחם.