דברי הנשיא בהלוויתו של תמיר אדר ז״ל

בכאב עמוק ובגעגוע גדול – אנחנו מלווים אותך היום – תמיר היקר, למנוחת עולמים; כשאתה שב, סוף סוף שב – אל האדמה שכה אהבת, אל הקיבוץ שהיה נוף חייך.

משפחת אדר – יעל ומשה; הדס, אסף ונטע; ניר, רוני וענבר; קהילת ניר עוז האהובה; אוהביו, אהוביו ומוקיריו של תמיר.

המעמד הזה טומן בחובו, בראש ובראשונה, יגון שאין לו שיעור. יגון על איש צעיר ואהוב, נכד, בן, בן-זוג, אבא, אח וחבר נפלא, אשר נפל בקרב גבורה – נגד מרצחים בני עוולה – והוא בשיא ימיו.חקלאי ואיש חינוך, אוהב אדם ואוהב טבע, ששאף למצות כל רגע בחייו.

ואל הצער והיגון הבלתי-נתפסים הללו, נלווית גם תחושה של זקיפות קומה. של הערצה וגאווה בחבר כיתת הכוננות בקיבוץ, אשר הסתער ולחם בגבורה ובמסירות-נפש, לנוכח פני האויב שהגיע בהמוניו באותו יום ארור – לטבוח, לענות ולחטוף את חברי קיבוץ ניר עוז. תמיר יצא כדי להגן על הבית, פשוטו כמשמעו.

מילותיו האחרונות של תמיר לך, הדס רעייתו, באותו בוקר נורא, מעידות היטב גם על אהבתו שאין לה שיעור, וגם על האופן הרגיש, המפוכח והשקול שבו הביט במציאות הנוראה – אותה מציאות שנכפתה באחת על קיבוץ ניר עוז.

"את לא פותחת לאף אחד, גם אם זה אני שמבקש ממך לפתוח" – כך ביקש ממך תמיר, בעודו מגן עלייך, עליכם, על המשפחה, על הקיבוץ. הוא קלט את המצב לגמרי. לא היו לו ספקות באשר לייעודו בשבת השחורה ההיא, לא היו לו ספקות  בנוגע למה נכון, מה חשוב, מה מקודש.

לא בכדי אומץ הלב הזה, הגבורה הזאת, הערכים האלה, היכו גלים בעולם כולו. הם סופרו ותוארו באין-ספור כלי תקשורת, וכמובן זכו לחשיפה עצומה – חובקת עולם – כשקיבלו מקום של כבודבספרו של איש הספר והתקשורת המוערך דאגלס מארי: "על דמוקרטיות וכיתות מוות" – "On Democracies and Death Cults: Israel and the Future of Civilization".

סיפורו של תמיר, וסיפורכם שלכם, יקיריי, היו לשם דבר – לדוגמה האולטימטיבית של אור שקם מול החושך האפל והנורא ביותר – ונאבק בו, ובפרספקטיבה של עם הנצח, פרספקטיבה של קיבוץ ניר עוז המופלא שעוד יבנה ויבנה ויצמח ויפרח וישגשג – גם גובר עליו.

משפחת אדר האהובה, יקירותיי ויקיריי, בשנתיים הקשות שעברו עליכם ועל מדינת ישראל כולה – מיכל ואני פגשנו את תעצומות הנפש שלכם – שוב ושוב ושוב: אצל סבתא יפה שנחטפה, ושבה, והפכה לסמל, גיבורה אמיתית שסיפורה המרתק והמרגש נשזר באסון שחווינו; אצל הדס המדהימה; אצל אמא יעל שניהלה מאבק גבורה ישראלי ובינלאומי, באצילות, בנחישות וברוח סוחפת. 

אתם משפחה מדהימה. כולנו למדנו מכם כל כך הרבה – על אהבה, על צדקת הדרך, על החובות המקודשות שמוטלות עלינו.

והנה, כעת, הגיעה התרת הספקות, ותמיר שב הביתה, למנוחת עולמים.

מיכל ואני לא זכינו להכיר אותך, תמיר, באופן אישי, אבל בשנתיים האחרונות הכרנו את סיפורך, ושמענו על דרכך הנפלאה והקצרה, קצרה כל-כך, ועל החותם שהותרת בקרב כל מי שהכירך. 

למדנו להכיר את שורשיך – ממשפחות ביטון ואדר – פסיפס ישראלי וציוני מרהיב; למדנו להכיר את אהבת האדמה, אהבת הארץ, את הישראליות המפעמת, את אהבת האדם.

מאז יום האסון הנורא – שבעה באוקטובר – במפגשים הרבים עם משפחתך ועם קהילת ניר עוז – שמענו על גבורתם של לוחמי כיתת הכוננות, ואתה ביניהם, ובכל פעם התרגשנו והתגאינו מחדש.

אני ניצב כאן – כנשיא מדינת ישראל – ובפי בקשת סליחה ומחילה. סליחה על שנותרת, יחד עם חבריך לכיתת הכוננות, לבדכם אל מול מפלצות-האדם. סליחה שרק כעבור יותר משנתיים, אנחנו משיבים אותך הביתה, לקיבוץ.

וזו גם בקשת סליחה מכולכם – נשות ואנשי קיבוץ ניר עוז המופלא – שראינו אתכם מהיום הראשון ביגונכם ועוצמתכם. סליחה על שלא הגנו עליכם ועל אהוביכם באותו יום מר ונמהר.

יחד אתכם, כולנו דורשים מכאן לעשות כל שנדרש כדי להשיב לקבר ישראל את כל חטופינו החללים – עד האחרון שבהם! אנחנו מחבקים את המשפחות האהובות, החרדות, המיוסרות כל כך בדאגתן שאין לה קץ; ואנחנו מזכירים: זוהי המחויבות הבסיסית והמקודשת שלנו כמדינה וכחברה.

יהי זכרך תמיר היקר והאהוב, נצור בליבנו לעד.