דברי הנשיא בחוג תנ״ך בנושא חורבן ירושלים

בספרות הנבואית – התנ"כית – המילה 'איכה' ונגזרותיה, אינן מבטאות סתם שאלה או תמיהה, הן מבטאות זעקה. 

בפרשת דברים פונה משה אל העם, ואומר להם: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאכֶם וְרִיבְכֶם". משה לא שואל שאלה פרקטית. הוא זועק זעקה של כאב. וגם – זעקה של מנהיגות.

אצל הנביא ישעיהו הביטוי איכה משמש לזעקה על בגידה מוסרית: ״אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה״. ובאותו אופן בדיוק, איכה של מגילת הקינות שלנו, היא איננה איכה של בירור או 'ועדת חקירה', אלא תיאור מצמרר וזועק של חורבן, של בדידות: ״אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם״.

במובן העמוק, שלוש הקריאות הללו, שלוש זעקות ה'איכה', מעמידות מולנו שלוש שאלות נצחיות ונוקבות: איך נראית הנהגה, איך נשארים מוסריים, ואיך מונעים מהחורבן לבוא. כשחכמינו תיקנו את קריאת מגילת איכה בתשעה באב הם הבהירו לנו שהלימוד הגדול של החורבן, לא נעוץ ביכולת להיזכר בעבר, בתיאור לפרטי פרטים של השתלשלות התהליכים.

הם ביקשו להדגיש שהעיסוק בחורבן רלוונטי היום כמו אז, שהוא לא נטוע בעבר אלא נמצא בהווה.

לכן, ברשותכם – חברות וחברי חוג התנ"ך של בית הנשיא, קהל נכבד, אני מבקש הערב לשאת את השאלה הזו אל זמננו אנו, ולהפוך אותה לסוגיה שבליבה אחריות: איך הגענו עד הלום, ואיך נצא מן השבר. 

המסורת מלמדת אותנו שבית המקדש השני חרב מפני שנאת חינם. אבל חכמינו לא הסתפקו באמירה הזו כסיסמה בלבד, אלא הרבו בניסיונות לענות על זעקת ה"איכה" – ״איך הגענו למצב הזה״: סיפור קמצא ובר קמצא, העובדה שבירושלים לא פסקו לפנים משורת הדין, קנאה ותחרות, ועוד ועוד דוגמאות שמטרתן אחת – לנסות ולהבין את התהליך שהוביל את העם היהודי לשנוא איש את רעהו, ומשם לשריפת האסמים, בדרך הקצרה לחורבן ירושלים.

אבל השאלה ההיא, שאלת הגורמים לחורבן, היא כאמור לא רק שאלה היסטורית, של עבר רחוק. עבורנו – היא שאלה של עבר קרוב מאד, ושל הווה, ויותר מכל – זו שאלה קיומית של עתיד.

לפני קרוב לשנתיים, אלפי שנים אחרי חורבן ירושלים, עמד עמנו – שוב – אל מול הרס, חורבן וטבח המוני; הגדול ביותר מאז השואה, הגדול ביותר על אדמתנו מאז חורבן ירושלים, ושאלה אחת בפיו: איך הגענו למצב הזה.

המשורר והפייטן יגל הרוש תיאר בכאב, בזעקת "איכה", את אותה שאלה: "אֵיכָה בְּאֵרִי / הָפְכָה לְקִבְרִי וְיוֹם מְאוֹרִי / הָפַךְ שְׁחוֹרִי. אֵיכָה יִשְׂרָאֵל / בְּיוֹם קְרוֹא אֵל וְחַיִּים שׁוֹאֵל / וּמְהוּמָה קִבֵּל. אֵיכָה אִמָּהוֹת / וִילָדוֹת וּנְעָרוֹת בִּשְׁבִי מוּלָכוֹת / כְּבִימֵי פְרָעוֹת וְנִפְרְצוּ גִּדְרוֹת / צֹאן יְשָׁרוֹת".

אכן, אחרי דורות – שבה והדהדה אותה זעקת "איכה", שפערה בכולנו חוסר ביטחון, חוסר אמון ולפרקים אולי אפילו חוסר תקווה. ועם זאת, כולנו זוכרים, שדווקא מתוך האפלה ההיא, ואולי כתמונת-ראי לאותה "איכה" – הזועקת – קם בעמנו גם קול אחר, מלא אמונה ותקווה. קול שמבין שנצח ישראל תלוי באחדות ישראל, ושזו הדרך היחידה שבה אפשר לבנות ולהיבנות.

בתוך ימים מעטים התאגדו רבבות רבות – מכל אמונה השקפה ואורח חיים, מכל קצוות הארץ ומהקהילות היהודיות בתפוצות – ונרתמו לאתגר ההיסטורי. העם קם, באותם רגעים קשים ומכוננים, קם יחד!, והוכיח שאין איום ושבר שהוא לא יוכל להם.

את האחדות הזו, את העוצמות האלה, ראיתי גם הבוקר – בביקור בחזית הדרום וברצועת עזה. ראיתי חיילים מכל הפסיפס הישראלי שלוחמים כבר מאות ימים – ביחד. דור של אריות, דור של גיבורים.

והנה, כמעט שנתיים עברו, וקשה שלא לראות שאנו עומדים עכשיו, שוב – בצומת היסטורי וגורלי. כשבתוך המערכה הקשה ואתגריה – שבים ומהדהדים בחלל האוויר קולות הפילוג והקיטוב.

וכך – עשן האסמים הנשרפים אי-אז לפני אלפי שנים, נמהל בעשן האסמים הנשרפים בימים אלה ממש; ולוחמינו – אותם לוחמים יקרים ואמיצים שפגשתי הבוקר – חוזרים הביתה מלב הקרבות, ומוצאים את שנאת החינם במלוא עוזה, רגע לפני שהיא שורפת כאן הכל.

איך יכול להיות ששוב אנחנו שומעים על איומים ברצח של ראש ממשלה כפי שפורסם לפני זמן קצר?!

אנחנו חייבים להיאבק בכל כוחנו נגד האלימות הגואה ולהבין שאם לא נעמוד על המשמר בחזית הפנימית, אם לא נדבוק בברית הגורל והייעוד שמחברת אותנו; אם חלילה, חלילה, תשוב לנשב כאן רוחו הרעה של שישה באוקטובר; אנחנו עלולים להימצא שוב בשבר נורא, ובחורבן. 

זה בלתי נתפס בעיניי, שבעיצומם של ימי בין המצרים, רגע לפני תשעה באב, יש מי שמובילים מהלכים מסוכנים שחותרים תחת עצם קיומו של הבית המשותף שלנו, הבית הלאומי שלנו, הבית השלישי שלנו. אנחנו חייבים להתאפס על עצמנו!

אלה ימים שדורשים אחריות עצומה; ואני קורא מכאן לנבחרי הציבור שלנו: תנשמו עמוק. תרגיעו. תפסיקו לרגע את המרדף המטורף אחרי עוד ועוד אמירות, החלטות ומעשים שרק יפלגו אותנו.

הבעתי כבר את עמדתי בנוגע להשתלחויות ולמהלכים שנידונים בימים אלה ממש – כלפי מוסד הייעוץ המשפטי לממשלה והעומדת בראשו, כלפי הרשות השופטת וכלפי בכירי השירות הציבורי; וכבר אמרתי שעלינו לשמור על יסודות הדמוקרטיה שלנו ולא לערער אותם בצורה מסוכנת.

והיום אני מבקש להוסיף משהו, מתוך תקווה שגם מי שחולקים עלי לפחות יסכימו עליו: המתח הפנימי בתוכנו, הקיטוב המתעצם, המחלוקת שהופכת לשנאת אחים ממש – כל אלה מסכנים את החוסן הלאומי שלנו. אל תתנו למדינה הזאת להתפרק מבפנים! זה הזמן להפיק לקח משיעור של אלפי שנים, ולא לתת לשנאת החינם להחריב לנו את הבית!

את הלימוד שלנו היום, ברשותכם, אני מבקש להקדיש לחטופים שעדיין במנהרות חמאס; לחיילות וחיילי צה"ל וכוחות הביטחון; למשפחות השכולות האהובות והיקרות; לפצועות ולפצועים בגוף ובנפש; ולמפונים הכמהים לשוב לביתם.

זאת הברית בינינו: לא להותיר אף אחד לבד. לא בקרב, לא בשבי, לא בעורף.

אנחנו בימים של טלטלה וכמיהה – לשובם של אחינו החטופים הביתה. בשעה שמשא ומתן אינטנסיבי מתנהל, אני מחזק את ידי הצוותים השונים ומדגיש: עלינו לעשות כל שביכולתנו, בכל דרך ובכל הכוח, כדי למלא את החובה המקודשת ולהשיב אותם בדחיפות לנוף מולדתם. את כולם. עד האחרון שבהם.

״כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה״. אנחנו עדיין אבלים, עדיין כואבים, עדיין המומים; ובד בבד נושאים תקווה שמכאן, ממעמקי הכאב תצמח גם בשורה של שמחה ובניין משותף; ושנדע לחדש ולקדש את יסוד הערבות ההדדית, ולהפוך את זעקת השבר של ״איכה״ לשאלה בונה ורבת משמעות – של ״איך״: איך נשקם, איך נרפא, איך נבנה – ביחד. 

״וְאִם נֶחֱרָבְנוּ, וְנֶחֱרָב עִמָּנוּ הָעוֹלָם – עַל־יְדֵי שִׂנְאַת חִנָּם, עוֹד נָשׁוּב לְהִבָּנוֹת, וְעִמָּנוּ הָעוֹלָם יִבָּנֶה – עַל־יְדֵי אַהֲבַת חִנָּם״.

תודה לכולכם, היו ברוכות וברוכים.