דברי הנשיא בטקס האזכרה הממלכתי לזאב ז׳בוטינסקי

בכ"ט בתמוז תש"ח, במלאת שמונה שנים לפטירתו של זאב ז'בוטינסקי, וחודשים ספורים לאחר קום המדינה, ספד מנחם בגין – לימים ראש הממשלה – למורו ורבו, ושאל שאלת מפתח מכוננת: "מה למדנו מזאב ז'בוטינסקי?", כך שאל בגין, והמשיך:

"מה למדו ממנו בני דורנו – הדור האחרון להשמדה והראשון למלחמה למען הגאולה? מה למדו ממנו אלה שקיבלו תורתו, ואף אלה שמאסו בה?". 

ואכן, ככל שחולף הזמן, אנחנו מוצאים את עצמנו מעמיקים עוד ועוד בשיעורים שלמדנו מזאב ז'בוטינסקי, שיעורים שרבים מהם רלוונטיים היום, בעת הזאת, אולי יותר מתמיד. כי אם לזכור אדם זה לכבד את זכרו הרי שללמוד ממנו זו כבר מחויבות. וכך אני מבקש, ברשותכם, להעלות על נס בדבריי, בקצרה – שלושה יסודות שהם נשמת אפה של מורשת ז'בוטינסקי; יסודות החיוניים לנו, כאמור, גם היום.

הראשון הוא אחת התרומות החשובות ביותר למחשבה המדינית שלנו: רעיון "קיר הברזל". רעיון שהיום נראה מובן מאליו, אבל בזמנו נחשב לקיצוני.

ז'בוטינסקי אמר בצורה מאד פשוטה: רק אם עמי האזור ייווכחו שאין בכוחם להשמיד אותנו, הם יתחילו לדבר איתנו על שלום אמיתי. זו אינה תאוות מלחמה – זה פיכחון. זו אינה אכזריות – זו אחריות.

זה גילום של המשפט הלטיני: Si vis pacem, para bellum"״. הרוצה בשלום, ייכון למלחמה.

למעשה, זה מה שעשו ועושים בנותינו ובנינו הגיבורים  – חיילי ומפקדי צה"ל וכוחות הביטחון – לכל אורך המערכה הזאת, בחזיתות השונות – קרובות ורחוקות – ובעיקר באיראן. מקימים 'קיר ברזל' איתן – לא למען המלחמה, אלא למען השלום. למען "היום שאחרי", למען עתיד טוב יותר, של הרחבת מעגל השלום והנורמליזציה באיזור.

עוצמתנו הצבאית יצרה לנו חלון הזדמנויות נדיר למהלך ההיסטורי והמכונן של שלום, של נורמליזציה, של שותפות. המהלך הזה יכול וצריך לשנות מקצה לקצה את המציאות שלנו – הישראלים – ושל המזרח התיכון כולו. זו הזדמנות שצריך להוביל, לממש, ולא לתת לה חלילה לחלוף.

היסוד השני במשנת ז'בוטינסקי, הוא היסוד הלאומי-ליברלי. לאומי – שמדגיש את ההכרח להקים לעם היהודי בית לאומי בארץ ישראל; כזה שיבטיח את הביטחון והעתיד של עמנו. וליברלי – שיסודות הדמוקרטיה והחירות – במלוא מובן המילה – הם יסודותיו הבלתי-מעורערים.

ז'בוטינסקי ראה מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, כשני צדדים של אותו מטבע. הוא דרש רוב יהודי מוצק – לצד שוויון זכויות מלא לכל אזרח. הוא דגל במינוי סגן ראש ממשלה ערבי. הוא תמך בשוויון אזרחי גמור – בחינוך, בשפה, בהקצאת קרקעות. הוא קרא לאוטונומיה תרבותית למיעוט הערבי.

הוא הבין: שמירה על זהותה הלאומית של המדינה לא סותרת את השוויון ולא את השמירה על כבוד האדם וזכויותיו. היא מחייבת אותם.

והיסוד השלישי, האחרון, הוא הכמיהה לאחדות ישראל, והושטת היד פנימה. הסכמי לונדון בין ז'בוטינסקי לבן-גוריון אמנם קרסו לבסוף, אבל הם הותירו תקווה עמוקה וכנה למחר ציוני משותף. "פרק לונדון לא יימחה מלבי…" כתב בן גוריון לז'בוטניסקי, "ואם נגזר עלינו להילחם – תדע, שבין 'אויביך' יש אדם המוקיר אותך וכואב את כאבך […] עודני מאמין באפשרות 'השלום הגדול'…".

וז'בוטינסקי, השיב: "קצה נפשי במרירות התמידית בלי־קץ גם מעבר לאופק. אתה הזכרתני, כי בכל זאת אולי יש קץ… כשכתבת, כן יהא: חזיון שטרם היה כמוהו בישראל – מלחמה ושתי ידיים פרוסות מעבר לשדה־הקטל!", כך כתב ז'בוטינסקי.

את זעקתו של ז'בוטינסקי, מכובדי, אנחנו חייבים לזעוק היום – אל כל חלקי העם, בכל רחבי הארץ. אנחנו – שראינו גם ראינו את שדות הקטל, את המחיר הנורא –אנחנו מוכרחים להתעלות לגודל השעה, להמשיך ולהתמיד בכל כוחנו בהושטת יד – האחד לשני, בהקשבה, בכבוד הדדי, במחלוקת – אבל לשם שמיים.

בהקשר הזה, הזדעזעתי לשמוע על האיומים לרצוח את ראש הממשלה. באמצע ימי בין המצרים, ימים ספורים לפני תשעה באב, אני שואל: לא למדנו כלום?! לא הפקנו שום לקח היסטורי?! הציבור כולו, ובמיוחד נבחריו, חייבים להתעלות לגודל השעה. לא יכול להיות שנשמע מדי יום על עוד יוזמה מסוכנת ומפלגת, עוד חרם, עוד ביטוי של איבה גלויה. 

אני שב וקורא לנבחרי הציבור שלנו – גלו אחריות. הנמיכו את הלהבות. אנחנו בתקופה כל כך רגישה, שמציבה בפנינו ממש חובה קיומית: להכיל, לכבד, לנהוג באיפוק ובאחריות, להקשיב.

רק כך נוכל לממש את צוואת ז'בוטינסקי ואת צוואת האימהות והאבות המייסדים של מדינתנו. רק כך נוכל לממש את צוואת הנופלים שמשפחותיהם זועקות – די! רק כך נוכל להגן על ארצנו, לתרום לשגשוגה ולתקומתה, לשמור על צביונה היהודי והדמוקרטי, ולבנות מחר ישראלי משותף.

בסוף דבריי אני מבקש להישען על נדבך נוסף במורשת שהותיר לנו ז'בוטינסקי – הדאגה העמוקה לאחינו הנתונים ביד צר. כמי שהיה אסיר בעצמו, וכמי שהערבות ההדדית הייתה בראש מעייניו, ז'בוטינסקי שב והזכיר שוב ושוב המאבק המקודש לשחרור בני עמנו מכלאם.

ברוחו, אני מבקש, יחד אתכם, להתפלל, לייחל, ולזעוק מכאן – למקבלי ההחלטות ולכל מי שעוסק בסוגיה הדחופה הזאת: לפעול בכל כוחנו ובכל דרך שעומדת לנו כמדינה לחזרת החטופים כולם – עד האחרון שבהם.

אני מחזק את ידי צוות המשא ומתן – הפועל בשליחות הדרג המדיני בראשותך אדוני ראש הממשלה – ומייחל שנזכה לבשורות טובות בדמות הסכם שיביא אותם הביתה. זו חובה מקודשת שאין שנייה לה, וזו אבן-דרך הכרחית שבלעדיה ניצחוננו במערכה לא יהיה שלם.

יחד אתכם אני מתפלל לרפואת הפצועים בגוף ובנפש; להצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל וכוחות הביטחון; לנחמה ומזור עבור המשפחות השכולות; ולשובן של המשפחות והקהילות העקורות לבתיהן.

יהי זכרו של המנהיג הציוני הדגול זאב ז'בוטינסקי ברוך, ותהא מורשתו חקוקה על לב העם לדור דור.