דברי הנשיא בטקס האזכרה הממלכתי לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

"אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני". כך התפללו ונשבעו דורות של יהודי אתיופיה. לשוב לציון. לירוסלם. לירושלים. הם לא שכחו ולא איבדו תקווה משך אלפי שנות גלות, קשיים, געגועים וכיסופים; והמשיכו להתפלל, להיאבק, לצפות, לכמוה ולייחל.

ולבסוף – הם עזבו את ביתם, את רכושם, פעמים גם חלקים ממשפחותיהם ויצאו למסע תלאות מפרך ומסוכן, דרך מדינה עוינת, במדבר.

המסע אל ארץ אבותינו, אל ארץ הקודש, גבה מחיר כואב וכבד. אלפים נספו בו. נשים וגברים, קשישים וטף. אין כמעט משפחה מקרב יוצאי אתיופיה – שלא איבדה בת או בן משפחה אהוב במסע לציון.

מותם השאיר פצע פתוח בלבכן – משפחות אהובות ויקרות – ובליבנו, ליבה של האומה כולה.

והיום, יום ירושלים, היום הסימלי ביותר, המתאים ביותר, עם שלם ומדינה שלמה מתייחדים עם זכר הנספים שלא זכו להיכנס בשערי הארץ המובטחת. אנחנו מעלים על נס את עוז רוחם, את גבורתם ואת הקרבתם.

אחיותיי ואחיי; לפני כחודשיים פגשתי בבית הנשיא את המשוררת הישראלית, יוצאת אתיופיה, ד״ר ווביט וורקו מנגסטו; בשעה שמיכל, רעייתי, העניקה לה ציון לשבח על ספר השירים הנפלא שכתבה: "חסידת ירוסלם".

ווביט השתתפה בילדותה במסע המכונן והקשה מאתיופיה לישראל, וכך היא כתבה לימים: "שמות, שמות, שמות, אחים, אבות, אימהות, משפחות שלמות, נספו בדרך לא דרך". 

ועל ירוסלם-ירושלים, עיר הקודש בה אנו נמצאים היום ואליה נכספו משך דורות, היא כתבה: "ירוסלם האגדית-הנכספת, שנפלאותיה סופרו בפינו מדור לדור, מדור לדור, דור אחר דור".

מזווית מבט שונה, כאובה ולא פחות – גאה, ווביט – שסיפורו של הסיפור הזה הוא אחת ממשימות חייה – שיתפה לא אחת בקורותיהם של אחינו הגיבורים, יהודי אתיופיה. בקורותיהן של משפחות שלמות שנכחדו.

"אנשים לא מבינים איזה מחיר שולם כדי להגיע לכאן", כך אמרה. ואכן – ההעפלה שלכם, אחיותיי ואחיי יוצאי אתיופיה, לישראל, היא מופת של נחישות, של מסירות וחירוף נפש. של תעוזה, של עוצמה ושל תקווה. של הרבה מאד אמונה.

זו השנה השנייה שטקס הזיכרון המרגש הזה נערך בצל המלחמה. כך, לגבורתם של הנספים במסע מאתיופיה מצטרפת גבורתם של בניהם, נכדיהם, צאצאיהם ובני משפחותיהם של הנספים והמעפילים; בני הדור השני והשלישי, לוחמות ולוחמי צה"ל וכוחות הביטחון – אשר לחמו ונפלו על קדושת העם והמולדת.

רבים מהלוחמים הגיבורים הללו, חללי מערכות ישראל לכל אורך השנים, ראו בסיפור המסע מאתיופיה לציון מקור לעוצמה ולהשראה. הם נשאו עימם – על לוח ליבם, מתחת למדים – סיפור של קהילה שלמה, כשלחמו בחירוף נפש, חדורי מוטיבציה, תחושת שליחות עמוקה ואמונה בצדקת הדרך.

כולם – ממשיכי דרכם של מי שחלמו ולחמו להגיע לארץ המובטחת.

סיפור ההעפלה של יהודי אתיופיה לישראל, הוא חלק חשוב ובלתי נפרד מהסיפור הציוני. מהסיפור שלנו, של כולנו. עלינו ללמד אותו בגנים ובתי הספר, בכלל קהילות ישראל; להנחילו, ולהעבירו מדור לדור. זו חובתנו לנספים ולכם, בני המשפחות. חובה שנושאת בתוכה זכות גדולה, חובה שנושאת בתוכה אמונה גדולה.

על כך כתבה המשוררת ד"ר ווביט וורקו מנגסטו: "יֵשׁ אוֹר בִּקְצֵה מִדְבָּר, בִּזְכוּת הָאֱמוּנָה. נֵד הַסּוּפוֹת יַחֲלֹף וְיֵעָלֵם, בַּדֶּרֶךְ לִירוּסָלֵם. אֲנִי אַגִּיעַ אֶל הָהָר – בִּזְכוּת הָאֱמוּנָה".

ואכן – האמונה באל והכמיהה לארץ ישראל – לציון – היא שקיבצה ומקבצת את יהודי אתיופיה בירושלים, ובמדינת ישראל כולה. היא זו שהפכה אתכם, אחיותיי ואחיי, לעמוד תווך של הציונות לדורותיה; ולמופת עבור כולנו.

אני מבקש לסיים בתפילה ובזעקה למען אחינו החטופים. אלה ימים מטלטלים, מאתגרים ורגישים ביותר, שבהם אני חוזר וקורא לפעול עוד ועוד, בכל דרך, צעד וכלי העומדים לרשותנו – וליזום ביצירתיות, באחריות ובמחויבות – מהלכים שיביאו אותם הביתה בדחיפות. את כולם – עד האחרון שבהם.

יחד אתכם אני מתפלל לרפואת הפצועות והפצועים בגוף ובנפש; להצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל; לנחמה ומזור עבור המשפחות השכולות; ולחזרתן של המשפחות והקהילות העקורות לנוף מולדתן, בהשקט ובבטחה.

יהי זכרם של גיבורות וגיבורי ישראל, הנספות והנספים במסע הארוך לציון, ברוך ונצור בליבנו לעד.