דברי הנשיא בטקס האזכרה הממלכתי לחללי פעולות האיבה בארץ ובחו״ל

גם השנה, לגודל השבר, הצטרפו פנים ושמות, יפים ואהובים, לרשימת החללים הארוכה מדי, שאנו מזכירים כאן היום.  למשפחת השכול נוספו לדאבון הלב, עוד כל כך הרבה אבות, אמהות, אחים, אחיות, בנות ובני זוג, ילדות וילדים, נכדות ונכדים, אהובות ואהובים, משפחות שלמות, שבורות לב.  

אני מביט בכם, קהל קדוש, בני משפחת השכול הישראלית ומראה פניכם מלמד אותי יותר מכל מילה ומכל סיפור. על יקרים ויקרות כל כך שאיבדנו, על אוצרות מיוחדים במינם שהטרור נטל מעמנו באכזריות נוראה. 

משפחות שכולות אהובות ויקרות, היום הזה הוא היום בו אנו מבקשים להשתתף אתכן בכאב, לדמוע ולהתגעגע. היום אנו ניצבים מולכן ואומרים לכן בלב שבור: אובדנם הוא פצע פעור, שותת דם, בליבו של העם כולו. והפצע הזה הוא גם טרי וגם ישן. שכן בעמדנו כאן, אנחנו לא עומדים לבד. מאחורינו ולצדנו, שנות דור של פצע פעור ומדמם, שנות דור של כאב, שנות דור של געגוע, שנות דור של מאבק עיקש ומתמיד, בין תקווה לאיבה. 

1851, ארבע ספרות חקוקות בפתחו של לוח הזכרון, הניצב כאן מאחורי בדממה. ארבע ספרות המציינות את שנת הירצחו של הרב אברהם שלמה זלמן צורף, שנחשב חלל פעולות האיבה הראשון. מאה שבעים וחמש שנים מפרידות בינינו לבין יום הירצחו. מאה שבעים וחמש שנים בהן שנתה הארץ את פניה לבלי הכר. 

בבוקר אותו הרצח, שפותח את הרשימה הנוראה, ירושלים עוד היתה כלואה בין חומות העיר העתיקה, המדינה שהקמנו אפילו לא היתה רעיון בוסרי, ותל אביב עוד לא היתה שם של מקום, ואפילו לא שם של ספר של הרצל. וההר הקדוש הזה שבו אנו עומדים, היה מכוסה כולו טרשים.  

המפעל הציוני בנה את הארץ לארכה ולרחבה, בכוחות אדירים של צמיחה והגשמה. וכבר שבעים ושמונה שנים שניצבת כאן מדינה. וכשאנחנו מסתכלים על המקום הזה – לא נוכל לזהות כמעט דבר ממה שהיה. למעט דבר אחד שצורב את הלב שוב ושוב ושוב והוא – שאויבינו המבקשים להשמידנו, מוסיפים לאחוז באותן שיטות טרור אכזריות, בניסיונות למנוע את הבית מלהיבנות. 

במושבה מוצא בפאתי ירושלים, ניצב עד היום ״הבית האדום״. הוא הוקם לפני למעלה ממאה שנים על ידי סבה של אמי, סבא רבא יחיאל מיכל שטיינברג יחד עם אחיו ירחמיאל. סבי לא בנה שם רק קורת גג, הוא הקים, שם בבית האדום, מפעל לבנים ורעפים. הלבנים הללו, שחצב סבי מן העפר והחמר של הרי ירושלים, היו לחמר שנתן לעיר את פניה המתחדשות. 

בבוקר שבת, 25 בספטמבר של שנת 1929, במאורעות תרפ"ט, ביקשו אויבינו להפוך את הלבנים הללו לאבק. תושבי הכפר קאלוניה הסמוך, פשטו על מוצא בניסיון להחריבה, הם טבחו, אנסו וביצעו מעשי זוועה במשפחות רבות, ובתוכן, במשפחת מקלף השכנה.  

אחד עשר אנשים נרצחו באכזריות, מרדכי וחנה מקלף, ילדים קטנים, ניצלו לבדם כשהצליחו למצוא מחבוא במפעל של סבא שטיינברג. ניצולי מוצא סירבו להיכנע לייאוש. הם שבו והוסיפו לבנותה, לבנה אחר לבנה בדרך אל בניין המדינה. 

כיום, אותו בית אדום, ניצב לתפארה בלב כביש מספר אחת, העולה לבירה. הזריחה של בוקר שבת, שבעה באוקטובר, היתה אמורה להיות זריחה מופלאה. רחבת מסיבת הנובה התמלאה ברוקדות ורוקדים, שחגגו חופש ואהבה. ביניהם הסתובבו מתנדבים מארגון "על"ם", ארגון חשוב שתומך בצעירים בסיכון, ארגון מציל חיים.  המתנדבים הללו, היו שם בתפקיד, כדי לסייע לטובת מי שאולי זקוקים לעזרה במסיבות.

 "המלאכים והמלאכיות בחולצות הכחולות", כך כינו אותם החוגגים. סיגל לוי, בת 31 מנתניה, ליאור אטיאס-חדד, בת 35 מרחובות, יונתן ריכטר, בן 38 מעין הוד, היו – מלאכים כאלה. שלושתם נרצחו באכזריות, בטבח הנורא, בזמן שהיו עסוקים במעשה טהור של נתינה.  טרור אכזרי, למול פשטות של חסד. מקדשי מוות למול מקדשי חיים, מבקשי חורבן למול עם של יוצרים ומגשימים.  

תשעים וארבע שנים מפרידות בין שבת לשבת. בין אותה שבת של שנת תרפ"ט, ליום האסון הנורא. והשיטות של הטרור חוזרות על עצמן למרבה הזוועות, והלב מסרב להאמין. כאז כן עתה, העדויות זועקות. ובעוד אנו נלחמים, כדי לבנות ולהיבנות, אויבינו מוסיפים להרוג בנו, בדרכים אכזריות, כשגם ברגעים אלו ממש, עוד טרם יבשו הדמעות, על חלק מן הקרבנות. 

משפחת גרשוביץ' מחיפה, היתה משפחה אוהבת חיים. במשך שלושה עשורים טפחה לנה את תלמידיה, בסטודיו ניסן נתיב למשחק, כמורה נערצת לפתוח קול. בעלה, ולדימיר, היה מהנדס ואיש משפחה. יחד הם אהבו לרקוד ריקודים סלוניים בביתם, ולחגוג את החיים. דימה, בנם היחיד, ילד מחונן שידע אחת עשרה שפות על בוריין, גדל להיות מהנדס מבריק. הוא נשא לאישה את לוסיל ג'יין, שהגיעה בעקבותיו לישראל מן הפיליפינים, ויחד, קבעו כאן את ביתם. בחמישה באפריל האחרון, רק לפני שבועיים וחצי, טיל אחד ששלחו הרוצחים מאיראן, גדע באחת את חיי המשפחה כולה. פעם אחר פעם חוזר הסיפור, חיים ותקווה, מול טרור ואיבה. 

 שבועות ספורים קודם לכן, הגעתי לנחם בירושלים את משפחת וולנסקי. על בנם, סמל אביעד אלחנן, שנפל בקרב בדרום לבנון. לדאבון הלב, אין זה המפגש הראשון של המשפחה היקרה הזו עם השכול. אביעד, היה קרוי על שם דודו, אבי וולנסקי, שנרצח בפגוע סמוך לעלי בשנת 2002. ובן דודו של אביעד, רב סמל אלחנן אריאל קליין, נפל בפגוע סמוך לעינב שבשומרון, בתחילת המלחמה. 

ישבתי מולם וחיפשתי בלבי מילים של נחמה, ושמעתי מהם על סיפורה של המשפחה. ואז, הצטמררתי כששמעתי על הדורות הקודמים. נעתקה נשימתי. אבי המשפחה, במאה התשע עשרה, הינו – לא אחר מאשר אותו רבי אברהם שלמה זלמן צורף, הנרצח הראשון, נפגע פעולות האיבה הראשון, לפני מאה שבעים וחמש שנה. דמים בדמים נגעו, בתוך חלל שאין לו סוף.  

כשניצבתי מול המשפחה המפוארת והאצילית, שמעתי מהם על המוני צאצאיו של הרב צורף, שנכדו היה יואל משה סלומון, ממייסדי פתח תקווה, והם ממלאים את הארץ לאורכה ולרוחבה. וראיתי, שלא רק דמים מחברים, בין רבי שלמה זלמן, לצאצאו – אביעד אלחנן. אלא ביניהם מחבר גם קו של חיים. חיים המוקדשים לבנייה ולתקווה. 

אחיותיי ואחיי, אזרחיות ואזרחי ישראל, משפחות אהובות ויקרות, במשך כל שנות המאבק הארוכות הללו, אויבינו מבקשים להפוך את היצירה שאנו בונים, לעיי חורבות. ובדיוק כפי שהם נכשלו בכל אחת מן ההזדמנויות, גם כעת, גם בעת הזו, אנו נוסיף לבנות ולהיבנות.  

כשגדל מרדכי מקלף, אותו ילד קטן ממוצא שנצל מטבח תרפ"ט, הוא זכה להיות לא פחות מאשר הרמטכ"ל השלישי של צה"ל. לימים, ביקר שוב במוצא, וכשנשאל אודות חוויית הביקור, ענה בפשטות: "עץ התאנים הגדול, נראה כל-כך קטן".

 כבר למעלה ממאה שבעים וחמש שנים, אנו הולכים וגדלים, הופכים את האפר לקרקע פורייה, ואת החלל שנפער למקור של עוצמה וצמיחה.  לאורך כל אותן שנים ואפילו בשבועות האחרונים – פעולות הטרור, כמו גם מתקפות הטילים הרצחניות מאיראן ומלבנון, מנסות לפגוע בנו, כולנו, ללא אבחנה. הן אינן מבחינות בין תפיסות, אמונות, דתות או דעות. בין דם לדם.    

 אך למולן במפעל התקווה, הולכת ומתחזקת לה ברית הצמיחה. ולברית הזו שותפים ישראלים מכל רקע, דת, אמונה, אורח חיים ותפיסות עולם, שמבקשים דבר פשוט מאוד – הם מבקשים שוב ושוב לבחור בחיים. 

בחלוף שנתיים וחצי מתחילת המלחמה, אנו ניצבים בפני פרק היסטורי חדש. פגשנו תהומות, וגם העפלנו לפסגות. ספגנו מכות, אך הכרענו אויבים והעצמנו בריתות חדשות. 

גם כעת אנו זוכרים את המטרה לשמה אנו נלחמים – הניצחון שלנו איננו מסתכם רק בהכרעת האויב, הניצחון יהיה שלם בהשבת החיים למסלולם. הניצחון יהיה היכולת שלנו להוסיף לייצר, לגדול, ללמוד, לבנות ולהיבנות. להפריח עוד שממות, להגשים עוד חלומות. 

אהוביי, בנות ובני המשפחות השכולות, אתן, עומדות בליבו של הכאב, אך סביבכן סובב מעגל גדול. מעגל השכול הישראלי שאין לו סוף ואין לו התחלה. כי במדינה שלנו, כולנו מכירים.  לכולנו יש חלל בלב – עם שם ופנים. לכולנו – מכר קרוב או רחוק שניטל מחיינו במערכה וגם כשאנו מוסיפים לצמוח, את החלל הזה אנו נושאים בליבנו כמו כוויה. כי בארץ הזו תקווה ואיבה, חיות כאן יחד בערבוביה. 

את העירוב הבלתי אפשרי הזה, הנורא אבל ההכרחי הזה, בו אנו חיים, היטיבה לבטא – רחל המשוררת בשירה "זמר":  "לְךָ וְעָלֶיךָ, לְךָ וְעָלֶיךָ – זֶמֶר יָחִיד הוּא לְאֶלֶף כִּנּוֹר; סַעַר וָדֹמִי, צַהַל וּבֶכֶה, פֶּצַע וָצֹרִי, אֹפֶל וָאוֹר." תהיינה נשמות אחינו ואחיותינו האהובים שנקטלו ונרצחו ונטבחו על ידי בני עולה בפעולות האיבה והטרור צרורות לעד בצרור החיים.