דברי הנשיא בטקס האזכרה לנשיא התשיעי, שמעון פרס ז״ל

אני מתרגש מאד לראות איתנו כאן היום – באזכרתו של הנשיא התשיעי שמעון פרס – את מכבית מאייר ואדווה אברמוביץ' האהובות והיקרות. 

אף פעם לא אשכח את המשפט הראשון שאדווה אמרה לי כשמיכל ואני פגשנו אותה יחד עם בעלה, יוסי, לשיחת ניחומים, אחרי שבתם הגיבורה – התצפיתנית נועם אברמוביץ' – נפלה באותו יום מר ונמהר של שבעה באוקטובר, במוצב נחל עוז.

אדווה סיפרה לי שנועם שאפה להיות ראשת ממשלה.

כאן – בחלקת גדולי האומה – אני אומר לך שוב, אדווה, את שאמרתי לך לא פעם בשיחותינו ובפגישותינו: אין לי ספק שנועם וחברותיה, וכל הנופלות והנופלים, החטופות והחטופים ששבו וכלל הלוחמות והלוחמים הם כבוד לעמנו; ובוודאי שאין לי ספק שנועם הייתה יכולה להיות ראשת ממשלה, ושמדינת ישראל הייתה מתברכת בה בתפקיד זה.

ולך, מכבית האהובה – דודתם של החטופים התאומים גלי וזיווי ברמן מכפר עזה; הגיבורה המפעימה שמיכל ואני כבר ממש מחשיבים כמשפחה שלנו לכל דבר ועניין ונמצאים איתה בקשר כמעט על בסיס יומי אני אומר: גלי וזיוי שאך זה חגגו 28 הם הבנים של כולנו. אחותך טליה וגיסך דורון, ההורים של גלי וזיוי, הם גיבורי-על כמוך וכמו כל משפחתך. העם כולו איתכם – רוצה בשובם עכשיו, דואב וחרד, ומתפלל לשלומם ולשלום כל החטופים.

ברוח המאבק ההירואי שלך, מכבית, ושל כל משפחות החטופים, אני מבקש לפתוח את נאומי בנושא החשוב והאקוטי ביותר שצריך להיות על סדר יומה של מדינת ישראל – אחינו החטופים. זה הנושא הכי קיומי. הכי קדוש. הכי קריטי.

מההר המקודש הזה אני חוזר וקורא לפעול בכל דרך, צעד וכלי העומדים לרשותנו – וליזום ביצירתיות, באחריות ובמחויבות – מהלכים שיביאו אותם הביתה בדחיפות. את כולם – עד האחרון שבהם. זו חובתה של מדינת ישראל. זו אחריותה של מדינת ישראל. זו הברית המקודשת ביותר – ועלינו לממש אותה בדחיפות.

אני גם קורא לאמץ אל הלב את משפחות החטופים החרדות מדאגה, שחוות גיהנום בכל יום וכל רגע שהם שם. כל ישראלי וכל ישראלית, כל יהודי וכל יהודיה, כל בן ובת אנוש, חייבים לשים אותם על לוח ליבם ולעשות הכל כדי להביא לשחרורם המיידי.

יחד אתכם אני מתפלל לרפואת הפצועות והפצועים בגוף ובנפש; להצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל; לנחמה ומזור עבור המשפחות השכולות; ולחזרתן של המשפחות והקהילות העקורות לנוף מולדתן, בהשקט ובבטחה.

בני משפחת פרס היקרים: חמי, צביה ויוני נשיא בית משפט העליון השופט יצחק עמית, דיפלומטים ואנשי ממשל מישראל ומהעולם, נשות ואנשי מרכז פרס לשלום ולחדשנות – וידידי המרכז, בכירי הארגונים, החברות והתעשיות הביטחוניות בישראל, מכובדיי כולם,

הבוקר של יום שישי ה-30 בספטמבר 2016, היה אחד העמוסים ביותר בתולדות נתב"ג. בזה אחר זה, נחתו בנמל התעופה מנהיגים מעשרות רבות של מדינות, מכל קצוות תבל.  

הם הגיעו לכאן כדי לחלוק כבוד אחרון לאחד המנהיגים החשובים ביותר בתולדות מדינת ישראל ובתולדות העולם המערבי. "שמעון פרס הראה לנו – שבליבו של הרעיון הציוני עומדים צדק ותקווה", ספד לו הנשיא אובמה, והוסיף: "הוא היה אחד מענקי המנהיגים במאה ה-20, לצד נלסון מנדלה והמלכה אליזבת". 

שמעון פרס לא היה רק נשיא וראש ממשלה לשעבר. הוא היה מותג. מותג בינלאומי. נהוג לומר שלכל אחד מאיתנו יש תחליף – שיכול למלא את מקומו בעולם; ואולם המציאות מוכיחה, ששמעון פרס – היה יחיד במינו. 

אילו נדרשתי לתאר את פועלו במילה אחת, הייתי בוחר במילה: נועז. שמעון פרס היה נועז. הוא לא פחד לחשוב בגדול, ולא היסס לקדם מהלכים פורצי דרך – גם כשמיעוט בלבד האמין בהם.

הוא היה מוכן להסתכן, כי בעיניו, הסיכון הגדול ביותר – היה להישאר במקום. הוא היה נועז כשהוביל – כמנכ"ל משרד הביטחון – את היוזמה להקמת כור גרעיני בדימונה.

הוא היה נועז כשר ביטחון כשהתעקש על מבצע כמעט דמיוני באנטבה הרחוקה – כדי לשחרר חטופים ישראלים, באומרו, ואני מצטט, כי: "הטרור הוא מחלה קטלנית, מגפה מתפשטת, ואי אפשר להביסה – בפשרה או בוויתורים".

הוא היה נועז כאשר הוביל כראש ממשלה את תוכנית הייצוב המורכבת בשנות השמונים – שבלמה אינפלציה של מאות אחוזים ומנעה קריסה כלכלית.

ושמעון פרס גם היה נועז – כשר חוץ, כראש ממשלה וכנשיא – כאשר ראה לנגד עיניו מזרח תיכון חדש. מזרח תיכון שבו המדינה הקטנה שלנו כבר לא מוקפת אויבים – אלא מקיימת קשרים עמוקים וחמים עם שכנותיה, בהם שיתופי פעולה כלכליים, ביטחוניים ומדיניים.

לימים, אמר פרס שלכור בדימונה הייתה תרומה מכרעת גם להסכמי השלום – מפני שהוא עזר לחלק מאויבינו להבין שלא יוכלו להשמיד אותנו. החיבור הזה, בין המעשה הביטחוני הנועז לחזון המדיני הנועז, הוא המורשת של שמעון פרס. 

כמו שהיה אמיץ במדיניותו הביטחונית – כך היה אמיץ כאשר פנה לדרך השלום. הוא ידע להפעיל עוצמה צבאית – ובאותה מידה ממש – ידע להושיט יד לשלום, ולפעול לאופק מדיני.

בתקופה האחרונה, אני חושב הרבה על שמעון. אני מתגעגע לשיחות איתו, לדרך שבה היה חושב בקול, מעצב רעיון תוך כדי תנועה, ומשלב בין פוליטיקה להגות. 

אין לי ספק שלו היה חי היום, שמעון היקר היה מציב את נושא החטופים במרכז סדר יומו, כפי שעשיתי בפתח דבריי. ובד בבד, אין לי גם ספק, שעל רקע ההישגים הצבאיים המרשימים באיראן, בלבנון ובסוריה – שמעון ודאי היה דוחק בנו לתרגם את ההצלחה הצבאית ליוזמה מדינית. 

אמנם שמעון פרס לא זכה לראות את הסכמי אברהם – אך הוא היה בין הראשונים שפרצו את הדרך לקיומם. הוא חזר ואמר שוב ושוב ששיתופי פעולה אזוריים הם אינם חלום בלבד, אלא יכולים להפוך למציאות. חייבים להפוך למציאות.

אין חולק על כך שהשנים האחרונות הוכיחו שוב ושוב עד כמה הסכמי אברהם –שאתמול ציינתי עם מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו חמש שנים לחתימתם –שינו את פני האיזור כולו.

איחוד האמירויות למשל היא המדינה היחידה שבמשך כל ימי המלחמה הקפידה לקיים קשרים מדיניים, מסחריים וכלכליים מלאים עם ישראל.

לכן, ברור ומובן שאסור לנו לפגוע בהסכמים הללו – לא במישרין ולא בעקיפין – ושחיוני לפתח אותם עוד ועוד, לחזקם, לבצרם ולהרחיבם. לזאת אוסיף ואומר – כנשיא המדינה שפועל במאמץ מדיני חובק עולם למען השבת החטופים והצגת צדקת דרכה של מדינת ישראל – שבמיוחד עכשיו אסור לנו להפקיר אף זירה, ובוודאי לא את החזית המדינית.

משחר קיומנו ידענו: אסור לנו לזנוח את הקשרים. אסור לנו לשרוף את הגשרים. אסור לנו להסתגר, להתבודד ולהתבצר. אסור לנו לעבור למצב של "עם לבדד ישכון".

להתווכח? כן! לחלוק? כן! למחות ולהתעמת בצורה נוקבת? בהחלט!

אבל בשום פנים ואופן לא להשלים עם הבידוד שאויבינו מבקשים לכפות עלינו. זה קריטי עבור ביטחונם של אזרחי ישראל, זה קריטי עבור ביטחונן של הקהילות היהודיות בתפוצות, וזה קריטי עבור עתידה של מדינת ישראל – כחלק ממשפחת העמים.

בפן הכלכלי, בפן הביטחוני ובפן המדיני – ישראל שאפה ופעלה תמיד לעוצמה חוצת גבולות, ואני מאמין בכל ליבי שכך גם נמשיך, על אף האתגרים והקשיים.

צביה, יוני וחמי היקרים, וכל המשפחה המורחבת – עבורכם, שמעון פרס הוא לא רק שם בספרי ההיסטוריה, אלא אבא אהוב וסבא, שאתם מתגעגעים אליו בכל יום. 

מיכל ואני מחבקים אתכם, ומבטיחים שלעולם לא נשכח אותו. 

יהי זכרו של שמעון פרס, נשיאה התשיעי של מדינת ישראל – ברוך ונצור בליבנו לעד.