דברי הנשיא בטקס ההתייחדות לזכר חללי חיל הגנת הגבולות

בבוקר שבעה באוקטובר, בעיצומו של חג שמחת תורה, היו התצפיתניות של חמ"ל נחל עוז, במשמרת. ברגעים הקשים ביותר, המסוכנים ביותר, המפחידים ביותר, הן מילאו את תפקידן באומץ ובגבורה שקשה לדמיין; ודיווחו בקור רוח בלתי נתפס על מה שראו בזמן אמת.

המילים האחרונות שלהן, המתריעות, המפצירות, הזועקות – נחקקו בזיכרון ובלב של כולנו. "תחנות דייגו קבלו תמונת מצב". "אשרו קבלה". "קבלו פרש טורקי מלא" "אשרו קבלה" ולבסוף – "הם נמצאים בתוך המוצב".

גם שם, גם ברגעים האחרונים, הן נאבקו בחירוף נפש לממש את האחריות הכבירה – להגן על מדינת ישראל ואזרחיה.

אני זוכר היטב איך בשנה שקדמה למלחמה, פגשנו מיכל ואני תצפיתניות בגבול הצפוני והדרומי; פגשנו – אבל לעיתים לא ראינו את פניהן – מרוב שהיו שקועות במסך, במשימה, בשליחות.

אני זוכר איך הבנו אז, מעבר לכל ספק, את כובד האחריות ואת גודל המשימה שהוטלה עליהן; ואני זוכר איך לימים הבנו שוב – מכם בנות ובני המשפחות שפגשנו – איזה מבנה אישיות ייחודי נדרש מהן, איזו שליחות עליונה יש ללוחמי ולוחמות הגנת הגבולות.

סיפורם של חיילות וחיילי הגנת הגבולות באותו יום ארור הפך סמל לנחישות עילאית, לאומץ לב להקרבה אישית ולאחריות לביטחון העם והמדינה. הוא מבטא את המקצועיות המרשימה כל-כך של התצפיתניות, של הבלונאים, של הגששים, של לוחמות ולוחמי האיסוף, של לוחמי הגנת היישוב והרבש"צים, של כל המגינות והמגינים, נשות ואנשי חיל הגנת הגבולות – במערכה הקשה הזו, ולאורך השנים. האהובות והאהובים שלכם, הגיבורות והגיבורים שלנו, ששמרו וממשיכים לשמור גם עכשיו על העם והמדינה שלנו במסירות יוצאת דופן. גם במחיר חייהם שלהם.

הייתי רוצה, בכל ליבי, לדבר כאן – במקום הקדוש הזה – על כל אחד ואחת מאהוביכם. אך הם רבים עד כאב, רבים מדי; וכולם כולם בליבי. בליבנו.

משפחות יקרות ואהובות, מאורעות שבעה באוקטובר והמערכה הקשה והמדממת שאנחנו נתונים בתוכה, גרמו לכך שאין היום אזרח ישראלי שלא יודע על גבורת הבנות והבנים שלכן וגבורת חבריהם, גיבורות וגיבורי החיל – בכל הגזרות ובכל התפקידים – שעמדו ועומדים לאורך השנים בענווה, בהתמדה, בנחישות ובמחיר דמים כבד – על הגנת גבולותינו.

יש כאן משפחות שכולות ותיקות וצעירות. מכל המגזרים והקהילות בישראל. כולכן חולקות גורל משותף שמחבר אתכן יחד, בכאב ובגאווה.

בשנה האחרונה פגשתי רבות מכן, לשיחות מרגשות וכואבות; בבית הנשיא, בבתיכן ובטקסי האזכרה השונים, ובמסע הזיכרון אותו ערכנו מיכל ואני בשבעה באוקטובר, במלאת שנה לטבח – בו פקדנו, בין היתר, את החמ"לים, את המוצבים, את אתרי הזיכרון אפופי היגון.

השיחות אתכן היו ועודן רוויות צער, תסכול, ולעתים אפילו כעס מובן וברור כמובן. שמעתי מכן על הגבורה והעוז, על תעצומות הנפש, על המקצועיות העילאית.

כן – מעל הכל – המשמעות של להיות חלק מהחיל המופלא הזה היא מקצועיות חסרת פשרות, ותחושת שליחות עמוקה.

בכל אחד מהמפגשים המפעימים והכואבים אתכן, הרגשתי במלוא העוצמה – גאווה מהולה בכאב עצום: על אחיותיי, על אחיי, ועל העם המופלא הזה – העם שלנו.

באתי לכאן היום, בשמי, ובשם עם שלם ומדינה שלמה, כדי להרכין ראש ביראה, בפני אובדנכן וגבורתכן, ולומר לכן תודה. אין סוף לכאב שלכן, של המשפחות השכולות שאיבדו את היקר מכל לאורך שנות המאבק הנחוש על תקומתנו בארצנו.

כל מפגש איתכן, כל מבט בעיניכן העצובות מפלח את הלב כל פעם מחדש ומחדד אצלנו את תחושת המחויבות והאחריות לעשות הכול – כדי להיות ראויים לקורבנם של הבנות והבנים שנפלו לאורך השנים, ולקורבנכן. כדי שהמחיר הכבד ששילמתן לא יהיה לשווא.

גם במעמד המקודש הזה, אני שב ואומר: הדרך היחידה להשיב את האמון – היא על ידי חקירה ולמידה מעמיקה. על מדינת ישראל להתניע בהקדם תהליך של חקירה לעומק ולרוחב של המחדל והאסון הנורא של שבעה באוקטובר, באופן מהימן, בלתי מתפשר ובלתי תלוי, שיביא להפקת לקחים, ללקיחת אחריות, להסקת מסקנות, ולבניית אמון בין האזרחים למדינתם.

אני חוזר על קריאתי לקיומה של חקירה כזאת באמצעות ועדת חקירה ממלכתית על פי חוק ועדות חקירה, בהרכב מקצועי ומגוון שיזכה לאמון ציבורי רחב ככל האפשר.

המלחמה עדיין לא תמה, וצו לאומי ומוסרי עליון עומד לנגד עינינו. אנחנו לא שוכחים לרגע את החטופות והחטופים ובהם – התצפיתניות האהובות והגיבורות, שנחטפו באכזריות במתקפת שבעה באוקטובר – נעמה, לירי, קרינה, דניאלה ואגם.

המחויבות שלנו להשבת כל החטופות והחטופים היא עליונה ודחופה. בלי החטופים לא נוכל להיות שלמים כחברה, כמדינה וכעם.

בשבועות האחרונים שוחחתי עם נשיא ארצות הברית ביידן, ועם הנשיא הנבחר טראמפ. שניהם הביעו מחויבות חסרת פשרות למאבק לשחרור החטופים. אני מברך על הודעתו של הנשיא הנבחר טראמפ, המשקפת את המקום המרכזי שהוא מעניק לשחרור החטופים – כבר כעת, עוד לפני כניסתו הרשמית לתפקיד. כך צריכה לנהוג כל ההנהגה העולמית. אני מצפה ודורש ממשפחת העמים כולה להפעיל את כל הלחצים וכל הכוחות למען חזרת אחיותינו ואחינו החטופים.

אני מאמין שיש כאן חלון הזדמנויות קריטי, ושעלינו לנצל אותו עד תום – בעזרת ידידתנו הגדולה – ארצות הברית – ולהביא לשחרור החטופות והחטופים וחזרתם לנוף מולדתם; מי לשיקום ולביתו, ומי לקבר ישראל.

פגשתי שוב ושוב את משפחות החטופים. אלה משפחות גיבורות שמנהלות מאבק אמיץ ועיקש להחזרת יקיריהן. משפחות החטופים זקוקות לתמיכה של כולנו. עלינו לתת לאפשר להן להשמיע את קולן! ולהוכיח להן שעם ישראל לא שוכח אותן ולא שוכח את החטופים לרגע.

אנחנו חייבים להבין ולהפנים שכל המקיים נפש אחת – כאילו קיים עולם מלא; ושהשבת החטופות והחטופים תמנע פצע פנימי שלא יתאחה ויצרוב אותנו לעד.

יחד אתכם אני מתפלל להצלחתם של חיילות וחיילי צה"ל וחזרתם בשלום; ולרפואת הפצועים בגוף ובנפש. כל כך הרבה מבנותינו ובנינו – גם מחיל הגנת הגבולות – נפצעו ושילמו בגופם ובנפשם את מחיר המלחמה הזאת; עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לתמוך בהם במסע הארוך והמייסר – לשיקום ולבניין החיים.

יהי זכרם של הבנות והבנים, גיבורות וגיבורי ישראל ברוך ונצור בליבנו לעד.