דברי הנשיא בטקס הענקת פרס ביטחון ישראל

זו הפעם השנייה שבה אנחנו מקיימים את המעמד הזה בצל המלחמה המתמשכת; מלחמת אין-ברירה מורכבת ורב-זירתית, שבה צדקת דרכנו עומדת לנגד עינינו כל העת. כל העת. 

לטוב ולרע – המלחמה הזאת, כקודמותיה, שמה בקדמת הבמה את חשיבות תפיסת הביטחון שלנו: לפעול ללא הרף להשגת יתרון איכותי על פני אויבינו, ולהבטיח את העליונות שלנו. העליונות הזו מתאפשרת לנו, כבר שנים רבות, הודות לכם – לאנשים, ליחידות ולגופים שפועלים בדך כלל בחשאיות, מאחורי הקלעים.

ההיסטוריון הנודע, פול ג'ונסון, התייחס לקריטיות של עשייתכם בספרו החשוב "היסטוריה של היהודים", כשכתב כך: "מדינת ישראל הייתה למפלטם הריבוני של היהודים המאוימים בכל מקום בעולם… היא הייתה הערובּה המוחשית היחידה לכך שלא תתרחש שואה שניה… היא קיבלה הבטחות מהימנות להגנה אמריקנית, אך כמוצא אחרון מדינה ריבונית חייבת לדעת להגן על עצמה. לכן ישראל חייבת לשים את ידה על האמצעים שיסבו נזק בלתי-קביל לכל תוקף פוטנציאלי, חזק ככל שיהיה. אם דוד נאלץ לעמוד מול גוליית, חייב להיות לו מקלע". 

ג'ונסון מוסיף ומציין, כי בזמן מלחמת העולם השנייה מילאו המדענים היהודים תפקיד מכריע בבניית כלי הנשק הגרעיניים הראשונים, מתוך חשש "שהיטלר יפתח פצצה אטומית לפניהם".

אכן, דוקטרינת ה"צעד אחד לפני כולם" היא נר לרגלינו גם היום, כפי ששיקפה מעל הכל בשנה החולפת מערכת "עם כלביא" על הישגיה הרבים מאד. מדינת ישראל הוכיחה במערכה זו באופן נחרץ כי נוכח איומים שלא רק אינם פוסקים אלא אף מתגברים, ובחלקם מתממשים, אנחנו לא מהססים לרגע, פועלים בכל מקום, בכל דרך, בכל זמן, ומביאים לידי ביטוי תעוזה ויצירתיּות בלתי פוסקות, כדי להוסיף ולהבטיח לנו את העליונות הנדרשת.

לכם, היושבות ויושבים כאן היום, יש חלק עצום בעליונות הזו, ובשם העם כולו, בשם המדינה כולה, אני מצדיע לכם ומודה לכם על כך. זו גם ההזדמנות להוקיר ולאמץ אל הלב את המשפחות ששכלו את יקיריהן במערכה על הגנת המולדת – ונמצאות איתנו כאן, להרכין את ראשנו בפניהן ביראה ובתודה, ולייחל שידעו מזור ונחמה.

כל כך הרבה, לכאורה, השתנה כאן מאז ימי "המדינה שבדרך", מאז ימי המחתרות וה"דָוִידקָה" – ועד ימי מלחמות הטילים והיירוטים, ומערכות ההגנה וההתקפה המתקדמות.

אבל בעיקרון – הדבר המהותי לא השתנה. הנה, עוד ב-1951 אמר דוד בן-גוריון, ואני מצטט: כי "מהותה של בעיית ביטחוננו – היא בעצם קיומנו. עלינו יש ערעור – לא על פרט זה או אחר של מדיניותנו הפנימית או החיצונית, אלא על עצם היותנו. אסור לנו להתעלם מהעובדה המרה, כי יריבינו חותרים גם תחת עצמאותנו הממלכתית וגם תחת קיומנו הפיזי בכללו. סכנת מלחמה בישראל היא סכנה לכל איש ואשה בישראל ולכל יהודי ויהודי בעולם".

כך אמר בן גוריון, והעמיד למעשה, לנגד עינינו, את הכורח, את הצו, שמניע אתכם – יקירותיי ויקיריי, שמניע את כל מערכת הביטחון הישראלית, הראויה להערכה, להוקרה ולהכרת תודה מצד כלל אזרחיות ואזרחי ישראל.

בהקשרים הללו, אני מבקש להזכיר גם את המהלכים המדיניים הנדרשים. אין ספק שבמערכה הזאת התקבלו החלטות ביטחוניות אמיצות וחשובות, הן על ידי הדרגים המבצעים, והן על ידי הדרג המדיני – אשר נושא בסמכות להתוות את הדרך.

כעת אנו נדרשים למחשבה מעמיקה, אופרטיבית ולא פחות חשוב: אמיצה – בנוגע ליום שאחרי ולמהלך המדיני שישלים את המהלך הצבאי.

יקירותיי ויקיריי, אני מודה לכל העוסקים במלאכה: לוועדה הבוחרת בהובלתך, ידידי, האלוף (במיל׳) מאיר כליפי, וכמובן – לכם, מעוטרות ומעוטרי הפרס. זו ההזדמנות להכיר תודה גם לבני המשפחות שלכם, שהעשייה שלכם מתאפשרת במידה רבה גם הודות להם, להקרבה שלהם ולתמיכתם הממושכת. תודה לכן משפחות יקרות!

אני מבקש לסיים בתפילה ובזעקה למען אחינו החטופים. אלה ימים מטלטלים, מאתגרים ורגישים ביותר, שבהם אני חוזר וקורא להעמיד לנגד עינינו כל העת את אחינו החטופים, לפעול עוד ועוד, בכל דרך, צעד וכלי העומדים לרשותנו – וליזום ביצירתיות, באחריות ובמחויבות – מהלכים שיביאו אותם הביתה בדחיפות. את כולם – עד האחרון שבהם.

אני גם קורא לאמץ אל הלב את משפחותיהם החרדות מדאגה, שחוות גיהנום בכל יום וכל רגע שהם שם. יחד אתכם אני מתפלל לרפואת הפצועות והפצועים בגוף ובנפש; להצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל; לנחמה ומזור עבור המשפחות השכולות – בהן, כאמור המשפחות האהובות שנמצאות כאן היום; ולחזרתן של המשפחות והקהילות העקורות לנוף מולדתן, בהשקט ובבטחה.

תודה לכולכם, עלו והצליחו.