דברי הנשיא בכנס לציון 100 שנים להקמת המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית

לפני מאה שנים, על "ההר הטוב הזה", מעל פסגת הר הצופים – נפל דבר. את טיבו של המפנה הזה שהתחולל בחיי הרוח של העם היהודי, תיאר בבהירות דווקא מי שלא עלה בידו לקחת חלק במעמד החגיגי של פתיחת המכון – "אַחד העם", הסופר אשר גינצברג – אשר על אף שלא זכה להיות נוכַח מחמת מצבו הבריאותי, שלח את ברכתו למתכנסים.

"למרות מצבנו השפל בין העמים, לא חדל עמנו בשום זמן, מִלקוות למילוי ההבטחה הנבואית: "כי מציוֹן תצא תורה", כך כתב, והמשיך: "עתה, הנה זה בא היום שההבטחה הזאת מתחילה ללבּוש צורה מוחשית, ותקוותנו תחדל מהיות חלום לאחרית הימים.. במכוֹן המדעי הזה (…) – הנה אנחנו מניחים את היסוד אשר עליו ילך עַמנו ויבנה את היכל תרבותו מדור לדור", אלה דברי אחד־העם.

המעמד החשוב הזה מתקיים במקום בו אני חש כבן בית. לא רק כמי שזכה לשדך לאוניברסיטה את התרומה שהביאה למימונו ולהקמתו  של הבניין הזה, "בניין רבין" – אחת הפנינים המיוחדות של מנווה (קמפוס) הר הצופים; אלא גם כמי שזוכר היטב את המסירות של חמי היקר, שאול אפק זכרו לברכה, בפיקוח על הקמתו.

אני מבקש להזכיר לנו כאן שלפני מאה שנים, מיסודם של לימודי יהדות לחלוטין לא היה מובן מאליו. לא בכדי, במעמד פתיחת המכון, בחנוכה תרפ"ה, עמד כאן הרב ד"ר מאגנס, בירך בשם ומלכות על הדלקת נרות חנוכה, ולאחר שהוסיף את ברכת  "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם – בזמן הזה", שאל, רטורית, את קהל המשתתפים: "האין זהו נס"?!

אכן, בלא-מעט מובנים הקמת המכון הזה הייתה סוג של נס. גם נס במובן של התרחשות על־טבעית; וגם נס במובן של דגל הנראה למרחק. 

הקמת המכון למדעי היהדות – והקמת האוניברסיטה העברית בירושלים – היו, במובן זה, מאורע כביר, שאדוותיו עוררו התרגשות גדולה, והשפיעו עמוקות על כל תחומי המחקר הנוגעים לעולם היהודי. 

לא תהיה זו הפרזה לומר, שהמכון חולל מפנה אפילו בטיבה של ההגדרה "יהדות". עד הקמתו, "יהדות" הייתה מהות, זהות, אמונה ואורַח־חיים, וכמובן סיפור עתיק יומין של אומה יוצאת דופן בדברי ימי עולם. אולם, כאן במכון נוצקו ההיסטוריה, הכתבים הרבים ואף הפולמוסים לתבניות מדעיות, מקצועיות ושיטתיות.

נדמה לי שאין חולק על כך, כי אין זה מקרי שהקמתו ושגשוגו של המכון הייחודי הזה התאפשרו דווקא כאן, בחממה זוֹ.

האוניברסיטה העברית בירושלים הייתה ועודנה ראש חץ של מצוינות אקדמית ומחקרית מפוארת, הודות לכישורים מופלאים, למאמצים בלתי נדלים, לפתיחות, לסקרנות, לחריצות ולמצוינות. קטר אינטלקטואלי של ממש, התורם באופן כל כך מרשים, כבר מאה שנים תמימות, להישגיה של ישראל בשלל תחומי ידע וּמדע.

על "מלכות הרוח" הזו – כפי שקרא לה ביאליק – עלינו לשמור מכל משמר. עלינו להבטיח את החופש האקדמי ואת העצמאות האקדמית, ולאפשר את מיטב ומירב הכלים שיקנו לכם – המרצים, החוקרים והסטודנטים – את מלוא התנאים להמשיך לחקור ולתרום לחיינו, כחברה, כמדינה, כעם וכאנושות; לא רק במאה השנים הבאות אלא לדורות רבים.

אני מבקש להודות לכולכם, לכל העוסקות והעוסקים במלאכה החשובה, הקדושה בעיניי – של קידום מדעי היהדות; וכמובן לך – מכובדי פרופסור נח חכם, העומד בראש המכון. אתה, כידוע, בנו של עמוס חכם, פרשן המקרא הנודע והחתן הראשון של חידון התנ"ך העולמי – מסורת אותה הגתה בשעתו אמי, אורה הרצוג עליה השלום, שעמדה בראש ועדת "אירועי העשור" למדינה.

עמוס כתב, לא אחת, שהרבה מידיעותיו רכש מאביו, ד"ר נח חכם, שעל שמו נקראת אתה, נח. לאמי הייתה קורת רוח גדולה מהצלחת חידון התנ"ך, ואני משוכנע שהייתה גאה מאוד גם בדור ההמשך, המנחיל את אוצרות התרבות היהודיים באמצעות חוגי הלימוד של המכון, בראשותך.

אין ספק, שגם אביך וסבך גאים מאוד בהמשכיות שמבטא המעמד ההיסטורי הזה, במכון שבוודאי יוסיף לשגשג, לפרוח ולהשפיע, לעוד דורות רבים.

כאנשי מדעי היהדות, אתם ודאי יכולים להעיד על כך, שאנחנו נמצאים באחת העתים הקשות והמאתגרות בתולדותינו. אני סבור שדווקא בתקופות כאלה, עלינו להעמיק בשורשינו – בין היתר באמצעות הכלים שהעניקו לנו חוקרי מדעי היהדות, לדלות את הערכים המקודשים ביותר עבורנו, ולעמוד על מימושם בכל כוחנו.

אחד מהערכים האלה – ערך פידיון השבויים – עולה לא רק מכתביו הידועים של הרמב"ם, בהם הוא כתב מפורשות שאין מצווה גדולה מפדיון שבויים; אלא גם מהמחקרים שהעמיקו בממצאי הגניזה הקהירית, בהם עדויות לפועלו הנחוש והמסור של הרמב"ם בתחום זה.

כך, בזכות המחקרים המעמיקים הללו, אנו יודעים שלפני כ-850 שנה, בשעה שהצלבנים חטפו לשבי בנות ובנים מקהילת בילביס שבצפון מצרים, פעל הרמב״ם – אז עדיין המלומד הצעיר משה בן מימון – בכל כוחו, לגיוס משאבים לשחרורם, ואף הנפיק קבלות בכתב ידו למי שתרמו לכך.  

וכמו אז – כך גם היום: אנחנו חייבים, פשוט חייבים – והפעם לא רק כציבור אלא גם כמדינה ריבונית – לפעול בכל השדות ובכל הכלים, ולעשות הכל. בדחיפות, כדי להביא את החטופות והחטופים הביתה. זו הברית העליונה ביותר בין המדינה לאזרחיה. זה צו יהודי, זה צו מוסרי ואנושי, וזה צו ישראלי. קול דמי אחינו ואחיותינו זועקים אלינו מתחת לאדמה, מזכירים לנו ש"כל המקיים נפש אחת" – אפילו נפש אחת! – "כאילו קיים עולם מלא".

יחד אתכם אני מתפלל לרפואת הפצועים, להצלחתם ושלומם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון; ולחזרתן של המשפחות והקהילות העקורות לנוף מולדתן, בהשקט ובבטחה. תודה לכולכם. עלו והצליחו.