דברי הספד בהלוויתה של עפרה קידר ז״ל

משפחת קידר האהובה, אלעד, אורן ויעל, הנכדים והנכדות, חברות וחברי קיבוץ בארי האמיצים, הנחושים, וכל אוהביה, אהוביה ומוקיריה של עפרה.

כמו כל דבר שעפרה עשתה, גם הליכת הבוקר שלה בשבעה באוקטובר היתה מהירה, תכליתית, מלאת חיים ונטולת מורא. היא אהבה את השגרה הברוכה, את הדרך הנפקחת לאורך, כמילות המשורר, ואת האדמה הזאת, אדמת בארי, על כל רגב ורגב שבה. 

בדרכה חזרה הביתה, פגשו בה מפלצות האדם, מחבלי חמאס הארורים, עוד בראשית מסע הטבח שלהם. מסע בו נספה סמי אהובה, אהובכם, יחד עם רבים מהקהילה המפעימה של קיבוץ בארי.

היום, אחרי מה שנדמה כנצח מייסר, כולנו עומדים כאן באותה האדמה, ומשיבים אליה את עפרה, בדרכה האחרונה. 

עפרה אהובה, אנחנו עומדים כאן, בבארי, המקום בו בחרת כנוף מולדתך, המקום אותו אהבת בכל ליבך ובמו ידייך – במו ידייך ממש. כאן השקית את העגלים הרכים חלב, בסבלנות אין קץ, באהבה ובמסירות. כאן טיילת עם הילדים בשבילים, לחדר האוכל ולפינת החי. כאן כל שעל מוכר לך, וכל צעד רווי זיכרונות של שמחה ואושר, של חיים במלוא כוחם שאת וסמי בניתם כאן, בתוך הקהילה העוצמתית הזאת.

לא זכיתי להכיר אותך, אבל מהמעט ששמעתי מאוהבייך, אני מניח שלא היית מרוצה מהכברות ומריבוי מילים. היית מפטירה "אל תעשו עניין" וממשיכה לדרכך בשקט, ברצינות ובמסירות. 

אני מתנצל בפנייך, עפרה, אבל אנחנו דווקא כן עושים היום עניין. אנחנו עושים עניין, משום שמוטלת עלינו – על כל מדינת ישראל כולה – חובה מקודשת ועליונה: לא לשכוח ולו לרגע את אחינו המעונים במנהרות עזה. אנחנו מוכרחים, פשוט מוכרחים, להשיב את החטופים כולם – החיים והחללים כאחד. מי לביתו – לשיקום ולריפוי, ומי לאדמתו – מנוחת עולמים. 

זו חובה קריטית ממש, שבלעדיה לא יהיה ניצחון שלם ולא יהיה ריפוי שלם.

אני קורא מכאן לראש הממשלה ולמקבלי ההחלטות: אנחנו ברגע מפתח! עכשיו, אחרי ההישגים הגדולים של מערכת "עם כלביא", אנחנו חייבים, פשוט חייבים, לעשות עוד צעד ועוד צעד ולהביא אותם הביתה. לשלוח את כל הצוותים, את הדרגים הכי בכירים, לקטאר, לקהיר, לכל מקום, לדבר עם כל מי שצריך לדבר, להמשיך לפעול בנחישות, ביצירתיות ובדחיפות, בכל דרך ובכל הכוח עד שהם ישובו אלינו.

עם שלם מלווה אתכם היום – משפחת קידר האהובה, וחברות וחברי בארי המופלאים – בדרכה האחרונה של עפרה. וכעת, אני ניצב כאן, כנשיא מדינת ישראל בשם מדינת ישראל ומבקש מכולכם – סליחה. סליחה שמדינת ישראל לא הגנה עליכם באותו יום ארור. סליחה שלא הספקנו להציל רבים כל כך – למעלה ממאה מחברי בארי – מידי המרצחים. סליחה שלקח זמן רב כל כך, בו נאלצתם לעמוד לבד לגורלכם; מעטים מול רבים ואכזריים כל כך. 

קהילת בארי היקרה והאמיצה, אתם הרי יודעים שתמיד חשתי חיבה ואהבה מיוחדת לקיבוץ ולקהילה שלכם, שתמיד נראו לי כמימוש של חזון מדהים. והיום, אני עומד כאן, ומביט בפניכם, ומבקש לומר לכם מעט ממה שראו עיניי וממה שלמדנו כולנו מכם דווקא מאז שבעה באוקטובר. 

מיכל ואני פגשנו אתכם כבר בימים הראשונים, ההלומים, המטלטלים, הקשים, שלאחר הטבח הנורא. ימים של אי-ודאות, ושל חושך על פני תהום. פגשנו אתכם במלון העקורים, וגם לאחר מכן – כשחזרנו לכאן שבוע אחרי אותו יום ארור כדי להשיב לחיים את מפעל הדפוס; וכמובן כשפקדנו את בארי שוב ושוב עם נשיא גרמניה, בין היתר בהנחת אבן הפינה המחודשת לגלריה.

כבר אז, ומאז, בכל פעם שפגשנו אתכם גילינו, פעם אחר פעם, שחוסנה הבלתי נתפס של קהילת בארי הוא משאב של כוחות עבור עם שלם. בכל פעם התגליתם לעינינו כיהלומים שבוקעים מתוך הפחם, ומהשריפה; זוהרים ביופיכם, וגם מפעימים בעוצמתכם; עוצמה ששום כוח בעולם לא יכול לשבור.  

מאבקכם וזעקתכם למען השבת החטופים הם אות ומופת עבורנו, והם חקוקים לנצח על לוח לב העם הזה. שם – במרכז הלב של כולנו – עומד אותו שעון-קיר של עפרה וסמי זכרם לברכה – שמחוגיו קפואים על השעה הארורה ההיא; ואני שב ואומר – כי חשוב לומר זאת שוב ושוב ושוב: לא נצליח להשיב את שעון חיינו למסלולו, עד שלא נשיב את כולם הביתה.   

המלחמה בעזה עדיין בעיצומה, חיילינו הגיבורים ניצבים שם בעוז ובמסירות. ולגודל השבר, הלחימה בעזה גבתה מאיתנו, גם בימים אלה, מחיר נורא – באסון בו איבדנו שבעה מבנינו. 

אני מבקש לשלוח מכאן מילות נחמה ולהשתתף יחד עם העם כולו באבלן של משפחות הנופלים על עולמן שחרב. 

וכאן, על אדמת בארי, לייחל שהמערכה הזאת תהא גם שעת רחמים ועת רצון,   שיש בכוחה לפתוח חלון חדש של שיח, של שותפות ושל שלום. שלום בתוכנו, ושלום עם שכנינו – שהרי זה וגם זה, נחוצים למען עתידנו כאן.

יחד אתכם אני מתפלל מכאן, להצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל וזרועות הביטחון; לרפואת הפצועים בגוף ובנפש; לנחמה ומזור עבור המשפחות השכולות כולן; ולשובן של המשפחות והקהילות העקורות – חדשות גם ישנות – לנוף מולדתן, בהשקט ובביטחה.

אלעד, אורן ויעל האהובים, הנכדות והנכדים, אין בפי מילים שיוכלו לנחם אתכם היום, על אובדן ההורים, על סבא וסבתא שאינם. כל שנותר לי הוא לומר לכם שעם שלם איתכם באבלכם, כואב איתכם, מחבק אתכם, מייחל שתדעו מזור, ולו במעט, בסגירת המעגל הזאת.

נוחי בשלום, עפרה יקרה, באדמת הארץ שלך, שאהבת, שעבדת, שבה בנית את חייך עם סמי זכרו לברכה. ותהי נשמתך צרורה בצרור החיים לעד.