דברי הנשיא בהלוויתו של אמל נסראלדין ז״ל

היום הזה הוא יום עצוב מאוד לעדה הדרוזית – ולחברה הישראלית בכללותה – שאיבדה מנהיג דגול, מנהיג בקנה מידה היסטורי – ידידנו האהוב אמל נסראלדין, זכרו לברכה.

לא בכל יום אנחנו נפרדים ממי שהיה אחד האדריכלים הדגולים של השותפות הישראלית –ובתוכה – של השותפות היהודית-דרוזית; מי שבנה במו ידיו את הברית הזאת –  ואף גילם אותה, בגאווה ובכאב, בחייו שלו – ובחיי המשפחה שהקים לתפארת.

ואכן, סיפור חייו של אמל – חתן פרס ישראל, חבר הכנסת לשעבר ומדליק משואת העצמאות – הוא סיפור מכונן. סיפור של מנהיגות אמיצה וחדשנית, סיפור של חזון דינאמי ומרחיק ראות, סיפור של תחושת שליחות מפעימה ושל עשייה נאמנה ונמרצת, בלתי פוסקת! – למען העדה הדרוזית בישראל, למען החברה הישראלית, למען מדינת ישראל.

כששמע אמל את הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, שפנתה אל תושבי הארץ דוברי הערבית, בהזמנה, ואני מצטט, "ליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה" – הוא לקח על עצמו לממש אותה – על שני אגפיה: שותפות מלאה בבניין המדינה, ואזרחות מלאה ושווה. 

הוא היה לא רק היה מחלוצי ההתגייסות לצה"ל, אלא גם תרם תרומה מכרעת לתחום שילוב בני העדה הדרוזית בצבא – הן ברמת הגיוס וההשתלבות בשדרת הפיקוד והקצונה הצה"ליים, והן ברמת החינוך, ההנצחה, והפעילות הקהילתית שהובילה לאחוזי הגיוס מרקיעי השחקים שאנחנו מכירים ומוקירים כיום. 

בזכות סגנונו הייחודי והנחרץ הצליח אמל להביא לעדה הדרוזית הישגים יוצאי דופן לאורך הקריירה הציבורית שלו: החל מהרמה המקומית ועד לכנסת ישראל. מבחינתו של אמל, לא היה מקום להתבלבל: שותפות זו שותפות, ושוויון זה שוויון. הוא ראה באזרחי ישראל הדרוזים שותפים מלאים בחובת ההגנה על המולדת, בניין הארץ ופיתוחה – ותבע לעדה הדרוזית תביעה שאין צודקת ממנה – לשוויון זכויות מלא.

פעמיים שילם אמל את המחיר הכבד ביותר על ברית החיים הישראלית – עם נפילת בנו – רב-סמל לוטפי-אמל נסראלדין; וכמעט ארבעה עשורים לאחר מכן, עם נפילת נכדו שנקרא על שם דודו הגיבור, רב-סמל בכיר לוטפי נסראלדין.

בתעצומות נפש בלתי נתפסות, אמל תיעל את הצער והכאב של השכול לעוד ועוד עשייה. אחד המיזמים האחרונים שאמל עבד עליהם היה כאן – במקום בו אמל פעל כדי לשכן את בית "יד לבנים הדרוזים" – מפעל שהוא היה ממנהיגיו בחזון ובמעש.

פגשתי את אמל אינספור פעמים בשנותיי כאיש ציבור, ועוד קודם לכן – בימים בהם היה חבר קרוב של אבי חיים הרצוג ז״ל, נשיאה השישי של מדינת ישראל. גם בשנה האחרונה, היתה לי הזכות לבקר כאן, יחד עם אמל, את חניכי מכינת כרם-אל, ולהתרשם מהדור הצעיר הנבון, חדור הערכים ומלא המוטיבציה – לשירות משמעותי, ולעשייה חברתית – ללא ספק, דור שהתחנך על ברכיו של אמל. 

במפגשים שלי עם אמל, האחרון שבהם ממש לא מכבר, התפעמתי מהאופן הדינמי שבו הוא ממשיך – גם ממרומי גילו המופלג – בחיוניות ובנמרצות מעוררות ההשראה שלו, ברצון לקדם עוד ועוד טוב, לפעול ולהשפיע למען צעירי העדה הדרוזית, החיילים המשוחררים, הנשים, הנוער; למען חיילי צה"ל ולמען החברה הישראלית כולה. 

בני המשפחה היקרים, אחיי ואחיותיי בני העדה הדרוזית, זהו יום של עצב גדול וכאב עמוק על מנהיג חשוב שהולך מאיתנו, אך לצידו יש גם גאווה גדולה: גאווה על שזכינו להתברך באמל,ליהנות שנים ארוכות כל-כך מהמרץ האינסופי שלו, מאהבת האדם העמוקה שהייתה נטועה בו,מהדאגה הכנה שלו לעתידן של המדינה והחברה.

אני מחבק אתכם – משפחת נסראלדין האהובה, בעת הכואבת הזאת, ונושא תפילה שמורשתו העצומה של אמל נסראלדין הדגול תהיה לכם לנחמה.

כנשיא מדינת ישראל, בשם מדינת ישראל ובשם כל הקהל האדיר שהתווסף כאן היום לכבודך, אמל, אני מבקש לומר לך תודה גדולה. תודה על המנהיגות ועל השליחות, תודה על החזון – וכמובן על המעשה.

אין זה מקרה שאמל, שפירוש שמו הוא "תקווה", מובל היום למנוחת עולמים במקום שבו חי נפתלי הרץ אימבר – מחבר מילות ההמנון האלמותיות: "לא אבדה תקוותנו".

התקווה שאמל נטע במקום הזה, באמצעות המורשת המפוארת שלו, הבנים, התלמידים, והחניכים שהשאיר אחריו – תישאר איתנו לעד. בשעה המורכבת הזאת לחברה הישראלית כולה, מי ייתן שנשכיל ונזכה ללכת בדרך היוזמה, בניית הגשרים, העשייה, השותפות והשוויון שהנחיל לנו אחד המנהיגים המופלאים שצמחו לנו פה, על אדמת הארץ הזאת.
יחד אתכם אני נושא תפילה וזעקה עמוקה, לשובם של כל אחינו החטופים משבי המרצחים בו הם מוחזקים ומעונים בפשעים נוראים נגד האנושות. עלינו להשלים את כל שלבי העסקה ולהשיב אותם הביתה – עד האחרון שבהם!

אני מתפלל לרפואת הפצועים בגוף ובנפש, וכמובן להצלחתם ושלומם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון להם אמל דאג כל כך – כל ימי חייו.

יהי זכרו של אמל נסראלדין ברוך ונצור על לב מדינת ישראל לדור דור.