דברי הנשיא בפתיחת המושב השלישי של הכנסת

המעמד החשוב הזה, מתקיים בצילן של הלוויות רבות, כואבות, שוברות לב, בהן ליווינו בימים האחרונים למנוחת עולמים רבים, רבים מדי, מבנינו – חיילים ואזרחים – שנפלו ונרצחו במערכה הקשה. ובצילו של יום זיכרון צורב אותו צינו אתמול – לחללי ונרצחי מאורעות שבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיהם.

לפני שנה פתחנו את מושב הכנסת כשאנחנו מוכי יגון, ובעיקר – תחת ההלם והזעזוע של התופת. היום, כשאנחנו בעיצומה של מערכה בחזיתות שונות ומאיימות; אנחנו כבר מבינים ומפנימים היטב מהי תכנית העל של אויבינו בציר הרשע: לקרוא תיגר על נצח ישראל והעם היהודי, ולהשמיד את מדינת ישראל והחברה הישראלית באמצעות מתקפה מבחוץ ומבפנים. לשם כך הם ביקשו לרסק את האמון של הישראלים בעצמם ובמדינתם. על הנושא הזה – משבר האמון הישראלי; והאחריות שחלה גם עליכם – חברות וחברי כנסת ישראל – לשקם ולבנות את האמון, אני מבקש לדבר בפניכם היום.

ממצאים מודיעיניים רבים, מצביעים על כך שתפיסת ציר הרשע האיראני ושלוחיו רבי-המרצחים, מציבה בלב המהלך לחיסולה של ישראל את הצורך לפרק את האמון הישראלי, באמצעות: שחיקת האמון של הישראלים בצבא ההגנה לישראל ובכוחות הביטחון; פירוק האמון של הישראלים במדינה ובמוסדותיה; דחיפה למשברי אמון חוזרים ונשנים בינינו לבין בעלות הברית שלנו בעולם – במיוחד ארצות הברית – בעלת בריתנו הקרובה ביותר; ופרימת האמון בתוכנו – זה בזה – כעם, כקהילות וכחברה. במובנים אלה, טבח שבעה באוקטובר – והפשעים המפלצתיים והאכזריים של חמאס – היו שיא-הצלחה עבורם, לא רק מבחינת עוצמת הקטל הנורא, אלא גם כנקודת משבר קיצונית – באמון בין האזרחים – לצה"ל וכוחות הביטחון שלנו, ובאמון בין חלקים גדולים בעם – למדינה עצמה.

שבעה באוקטובר לא היה נקודת התחלה מבחינתם. אויבינו עשו מאמצים ניכרים כדי ללבות בכל דרך את העימות הפנימי בתוכנו – הן בתקופה שקדמה לטבח, והן בשנה האחרונה. הם ביקשו לפגוע אנושות באמון הפנימי שלנו, ותיארו זאת כ"התפוררות הישראלית". יש סיבה שאויבינו כיוונו לפירוק האמון הישראלי. האמון בעצמנו, בעמנו, במדינתנו, היה תמיד קו-בלימה מרכזי ביותר עבורנו. וכאשר האמון מתערער, כאשר היסודות מתערערים, האומה בסכנה. זו הנוסחה, במובנה הבסיסי ביותר.

האסטרטגיה של אויבינו נשענה על תפיסה פשוטה: אובדן אמון משמעו פגיעה ברוחו של כוח המגן ובהיקפי ההתייצבות להגנת המדינה. אובדן אמון משמעו שחיקת החוסן האזרחי והמעורבות החברתית. אובדן אמון משמעו פגיעה קשה בכלכלה ובמשק, הגירה שלילית ונטישת המדינה. אובדן אמון משמעו השפעה דרסטית לרעה על הכל. כל תחומי החיים. אובדן אמון משמעו פגיעה אנושה בנו – כעם וכמדינה.

ולכן, תוכנית הפעולה של אויבינו – לשבירת האמון הישראלי – מחייבת אותנו לפעולה דחופה וברורה נגדה. זו למעשה אזעקה להנהגה בישראל ולחברה הישראלית כולה – בשעתנו הקשה ביותר, שיכולה וצריכה להיות גם שעתנו היפה ביותר. זו גם קריאת השכמה לכם: חברות וחברי כנסת ישראל, נבחרי הציבור.

המילים האלה אולי לא נעימות ולא נוחות, אבל אני אומר לכם את זה בצורה מפורשת, ומשמיע בכך את קולם של ישראלים מכל גווני העם – תומכי קואליציה ותומכי אופוזיציה – ושל אלפי בנות ובני משפחות שכולות שפקדתי השנה: לא ניתן להשיב ולבסס אמון לאורך זמן, אם לא תורידו את הטון, ותנמיכו את הלהבות גם בבית הזה.

חייבים להפסיק את ההפקרות וקלות הדעת שבהן נזרקות לחלל האוויר – במרחב הציבורי וגם בין כותלי המשכן הזה – אמירות פוגעניות, מתסיסות, חסרות אחריות, גסות-רוח ורוויות שנאה.

אין חולק על כך שבמליאה הזאת, ובבית הזה, כמו בכל חברה דמוקרטית וחופשית: אפשר ואפילו חובה להתווכח על הכל, אפשר ואפילו חובה לדון ולחלוק על הכל; אבל צריך לדעת איך! אתם חברי כנסת ונבחרי ציבור באחד המשברים הכי גדולים בתולדותינו. מוטלת עליכם אחריות כבירה – היסטורית: להתעלות לגודל השעה, ולהיות ראויים לגבורה, להקרבה ולמסירות הנפש. אנחנו חייבים להשיב את האמון, וזה חייב להתחיל בין כותלי הבית הזה.

כנסת יקרה, שיקום האמון ניצב בליבה המרכזית של כמה נושאים שאתם חייבים להידרש אליהם בדחיפות ובעדיפות עליונה במושב הנפתח היום: ראשית, מה שכבר הוכרז כאחת ממטרות המלחמה, ושאני רואה כיעד מרכזי כשמדובר באמון של האזרחים במדינתם: ההכרח הדחוף להחזיר את החטופות והחטופים הביתה.

אני מבקש להשמיע את הקול החשוב הזה כאן – בלב מליאת הכנסת – כיהודי, כישראלי וכנשיא; כמי שפוגש ומדבר ברמה יומיומית ממש עם משפחות חטופים; וכמי שיחד עם כל בית ישראל – חרד ודואג לשלומם, נדרך מכל ידיעה אודותיהם, ומזיל דמעה – על מי שחזר ועל מי שלא.

שוחחתי בשנה החולפת עם רבבות רבות של ישראלים, מכל קצוות הפסיפס של עמנו, ואני קובע באופן חד-משמעי: יש כמיהה אמיתית – מקיר לקיר – לראות את החטופות והחטופים בבית. המוני בית ישראל מתפללים יום יום לשובם. המוני בית ישראל חרדים לגורלם. זה לא נושא שנתון למחלוקת פוליטית ואסור שזה יהיה נושא למחלוקת פוליטית!

אני יודע שגם במליאה הזאת – אין אדם שלא תופס כמה זה דחוף. אין אדם שלא מזדעזע מעצם המחשבה על עינויי התופת שהם עוברים. אין אדם שלא מבין שההתנהלות של אויבינו בנוגע לחטופים – כולל המידע והסרטונים שהגיעו אלינו מארגוני הטרור – מטרתם לשבור את רוחנו ואת אמוננו – במדינה וזה בזה. אני אומר שוב: אין מחלוקת בעם על החובה להשיבם הביתה.

אני לא מקל ראש כלל וכלל בתפיסות השונות והמנוגדות בנוגע לדרך להשיבם הביתה. מובן וברור לחלוטין שיש חששות גדולים – בנוגע למחירים ולהשלכות על המערכה ועל העתיד.

תמונת המצב כולה ממש לא פשוטה או קלה לעיכול ולהכרעה. אבל כמי שמכיר היטב ומקרוב את כלל השיקולים, האתגרים והאיומים, עמדתי היא חד משמעית: כעת, לאחר חודשים ארוכים, יצרנו לנו חלון הזדמנויות נדיר, ואנחנו חייבים לעשות כל מאמץ ולהתקדם בכל דרך כדי להביא את כולם חזרה הכי מהר שאפשר! עלינו לפעול בכל השדות ובכל הכלים, ולעשות הכל. בדחיפות. כדי להביאם הביתה. קול דמי אחינו ואחיותינו זועקים אלינו מתחת לאדמה, מזכירים לנו ש"כל המקיים נפש אחת" – אפילו נפש אחת! – "כאילו קיים עולם מלא".

בחודשים האחרונים פגשתי לוחמים שפעלו מעבר לקווי האוייב ונפלו בשבי. הם סיפרו לי שוב ושוב שמה שהחזיק אותם לכל אורך הימים המייסרים, כשסבלו מכאבי תופת ומעינויים אכזריים, היה דבר אחד – האמונה שלהם שמדינת ישראל עושה הכל ותעשה הכל, כדי להחזיר אותם הביתה. אנחנו מוכרחים לעמוד בצו הזה ולהשיב את האמון. אם לא נשיב אותם הביתה ניוותר עם פצע מדמם ופתוח שיצרוב לעד את נפשנו כחברה וכאומה. זו העת לקבל החלטות אמיצות, לצאת מקונספציות, להתניע מהלכים יצירתיים, ולפעול, כפי שקראו לאחרונה רבנים בכירים, ואני מצטט: "בנחישות, בעוז ובגבורה, ללא דיחוי, להשבת כל החטופים, בכל דרך שתידרש, וככל האפשר גם בהסכם אחראי". אני סבור שעלינו להתלכד כאומה סביב המטרה הנעלה הזאת, ומאמין שזה יביא לנו רגע אמיתי של פיוס והשבת אמון – שישראל כל כך זקוקה לו.

צעד חיוני נוסף – שני – בדרך להשבת האמון, שאף הוא חלק מרכזי ביותר ממטרות המלחמה, נוגע להצלחת כוחותינו במערכה הכבדה. היסוד הבסיסי ביותר שעליו נשען החוזה בין האזרח למדינה – הוא האמון שלו בהגנה שמדינתו מספקת לו.

הדרך עוד ארוכה, אבל כבר כעת ניתן לומר שעל אף המכה הקשה שספגנו בתחילת המערכה, הגענו להישגים מרשימים; ובהם חיסול של הבכירים והמסוכנים שבאויבינו, פירוק תשתיות טרור עצומות, ושיקום ההרתעה הישראלית – מקרוב ומרחוק. אני מבקש להודות ולחזק מכאן את ידי לוחמי צה"ל וכוחות הביטחון ומפקדיהם – מאחרון האנשים בשטח ועד העומדים בראש הפירמידה; ולחזק את ידי הדרג המדיני – בהובלת ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט – כמילות התפילה: "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך".

אויבינו ומבקשי נפשנו לא לקחו בחשבון את הרוח הישראלית האיתנה שמפעמת בנו; את הדם, היזע והדמעות שלנו; ואת האמונה העמוקה שלנו בצדקת הדרך. הם לא לקחו בחשבון את אחד הדורות המופלאים שידענו כעם, דור של אומץ, שליחות, נחישות, הקרבה, וערבות הדדית – שמוכיח את גדולתו גם בימים האחרונים, אשר גובים מכולנו מחיר כבד וכואב כל כך. אויבינו לא לקחו בחשבון את הצו החקוק על לוח ליבנו: להילחם על ביתנו הלאומי האחד; להילחם על הזכות להיות עם חופשי בארצנו; ולהילחם על ה'יחד' הישראלי שלנו, על היותנו עם אחד במדינה אחת.

כחלק מבניין האמון שלנו, עלינו לתמוך בלוחמים ובמפקדים שלנו – בסדיר ובמילואים – ובמשפחותיהם! גיבורי ישראל נלחמים כאריות. העול על כתפיהם של חיילי הסדיר והמילואים ובני משפחותיהם כבד מאי פעם. זה מחייב את כולנו, ובוודאי אתכם חברי הכנסת, לפעול ולהרחיב את מעגל השותפות בנטל – נטל שהוא למעשה זכות עצומה – להגן על הבית של כולנו. לא באופן שייצור שנאה וקיטוב חלילה אלא ברגישות, בכבוד ובהקשבה, ומתוך הבנת גודל השעה.

אבן שלישית בבניין האמון, מחייבת אותנו ללמוד לעומק את שקרה לנו. על מדינת ישראל להתניע בהקדם תהליך של חקירה לעומק ולרוחב של המחדל והאסון הנורא של שבעה באוקטובר, באופן מהימן, בלתי מתפשר ובלתי תלוי, שיביא להפקת לקחים, ללקיחת אחריות, להסקת מסקנות, ולבניית אמון בין האזרחים למדינתם. אני חוזר על קריאתי לקיומה של חקירה כזאת באמצעות ועדת חקירה ממלכתית, בהרכב מקצועי ומגוון שיזכה לאמון ציבורי רחב ככל האפשר.

רביעית, צעד הכרחי להשבת האמון הוא שיקום וחזרה של אזרחי ישראל שנעקרו מבתיהם – בהשקט ובביטחה. בניין האמון בין תושבי הדרום והצפון למוסדות המדינה מחייב מאמץ לאומי עליון, רב-שנים ורחב היקף. חמישית, ישנן קהילות רבות ומגוונות בישראל שאובדן הביטחון האישי היומיומי שלהן פוגע אנושות באמון שלהן ברשויות המדינה. אני מתכוון במיוחד לאתגריה המורכבים של החברה הערבית, ובהם נגע הפשיעה והאלימות שגבה ממנה רק השנה כ-200 נרצחות ונרצחים – כל אחד מהם הוא עולם מלא למשפחתו, לאוהביו ולקהילתו.

ולבסוף, השבת האמון בין הציבור למוסדות המדינה מחייבת חתירה להסכמות רחבות, במרחב הציבורי, וגם כאן – בבית המחוקקים שלנו. לפרלמנט הישראלי יש אחריות – לנהל דיוני עומק משותפים בנוגע לנושאים הכי קיומיים שלנו. לא פעם בשנים האחרונות האחריות הזאת לא מומשה, דבר ששחק באופן ישיר את אמונו של הציבור. דיאלוג ושיח מפרה – הן בתוך המשכן הזה, והן בין רשויות השלטון השונות, הוא אבן פינה לבניית האמון.

אני מבקש, להזהיר בכל תוקף מחזרה חלילה לעימות בין הרשויות, ובמיוחד בכל הקשור ליחסים בין הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת. אני קורא לכל רשויות השלטון ולהנהגותיהן – שבו, דברו, התאמצו. הימנעו ממהלכים חד-צדדיים. נסו להגיע לשיח מעמיק, רציני ומכבד. נסו להגיע להבנות ולהסכמות רחבות. העם זקוק לשיתוף פעולה ביניכם כמו אוויר לנשימה. והדבר האחרון שהוא צריך בימים אלה הוא המשך ההתכתשות ופרימת האמון כתוצאה מכך.

אחיותיי ואחיי, חברות וחברי הכנסת. העם שלנו הקריב ומקריב כל כך הרבה במערכה הקשה, ותובע מאיתנו שנהיה ראויים. ובפשטות – שנשיב את האמון.

באחד הלילות האחרונים, מצאתי את עצמי מעיין בחוברת שירים שכתבו מפקדים וחיילים במלחמה – בהוצאת קצין חינוך ראשי. ובה שיר קצר בשם "הפגנת כוח", מאת חייל צה"ל בשם יהושע אודְרבּרג, שכתב כך: "מתחלקים לגדס"ר, לפלחה"ן, לא לקפלן ולתומכי המשטר. כולם ימינה לנשק, שמאלה לקסדה, זה לצד זה ללחוץ על ההדק, ולא יודעים אם מתחתיה יש כיפה. נעמדים בחי"ת, לאחר התפלגות רבה, עכשיו זמן להערך – כל הפלוגות תחת אותה מטריה". אויבינו, לא הבינו את סוד כוחנו. הם לא הבינו שגם אם נתווכח עד-כלות, ברגע המבחן אנחנו יודעים "להיכנס תחת אותה מטריה". להילחם כתף אל כתף, בחזית ובעורף, ולנצח!

בפתח המושב השלישי של כנסת זו, אני מייחל שהעם בישראל יוכל לשאת לכאן את עיניו, ולמצוא את נציגיו – מכל קצוות הבית וגווניו – נכנסים תחת אותה מטריה, ומקדישים את עצמם יחד לשיקום האמון, מתוך מחויבות אמיתית לבניין משותף של המדינה היהודית והדמוקרטית היחידה בעולם. אמן כן יהי רצון.