דברי הנשיא בטקס הענקת אות נשיא המדינה לגבורה האזרחית

"גיבורות וגיבורי ישראל, קהל יקר, מיכל ואני מתרגשים מאד לפתוח את ביתנו, בית הנשיא, בית העם, בפניכם. נדמה לי שאין כאן היום, ואין בארץ כולה, אף לא אדם אחד, שעולמו לא נרעש, נרעד והשתנה, לבלי הכר, מאז נפרצה הגדר לפני למעלה משנה, ומפלצות אדם חדרו את גבולות הארץ. מאז שאויב שטני החשיך עלינו את שמחת החג, ומרצחיו עינו, טבחו ושרפו יקרות ויקרים מפז, הרסו עד היסוד בתים מוארים, מלאי אהבה, ולא חסו על איש – מטף ועד זקן. לא נשכח לעולם את השבר, את החושך, ואת הכאב העצום שנפער בכולנו באותו יום שמחת תורה, אותו שבעה באוקטובר ארור, מר ונמהר. באותם ימים – כולנו הרי זוכרים – הלכנו הלומי כאב, המומים, חסרי מלים, מגששים את דרכנו בחושך סמיך מאד. אבל – וגם את זה כולנו זוכרים – ככל שנקפו השעות, גם זהרורי אור החלו להופיע. 

טיפין טיפין, סיפורים מלב התהום האפילה התגלגלו מפה לאוזן, ברשתות ובכותרות ובעיתונים; והזוועה והאימה הלכו ונמהלו בסיפורי גבורה שכמותם לא שמענו. מעשי גבורה כבירים, אציליים ומעוררי השתאות, ייחודיים – בקנה מידה היסטורי – של אזרחים ואזרחיות אבות, אימהות, קשישים וילדים, שהתגלו בתעצומות נפש מרהיבות, במצבים של אימה וחושך על פני תהום. "קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול", כך כתבה חנה סנש בימים אחרים, מרים ונמהרים, וגם הם – שמעו את אותו הקול, ובתחושת "הנני" בלתי-נתפסת ממש, עמדו אל מול המעשים הנתעבים ביותר ובמעשיהם – היו לנו לאור איתן ואמיץ. 

באותו יום ארור – בשבעה באוקטובר – ראינו לפתע כיצד קמו לנו לוחמות ולוחמים מסוג אחר: אזרחיים. אנשים "רגילים" במירכאות משלל אמונות, השקפות ואורחות חיים, שבלי פקודה, ובלי מפקדים, ובלי צו מלבד צו הלב, קמו ועשו מעשה. הם קמו כי בתוכם פעם לב ישראלי חי אוהב, אנושי ואמיץ. ועוז הרוח, החכמה, התושייה, האחריות והאהבה שהתגלו בהם באותן שעות הם גילויי גבורה נשגבים, שראוי שיילמדו ויסופרו, וייכתבו בתולדות העם שלנו, ובתולדותיה של האנושות כולה, עד דור אחרון. ״איזהו גיבור״, שאלו חכמינו לפני אלפי שנים, ״איזהו גיבור״, שואלים אנחנו בכל דור ודור, והנה – בזכות של ממש – ראינו לנגד עינינו את פניה המפעימות של הגבורה. את ההתגלמות שלה באנשים ונשים מן השורה, שניצבו אל מול הבלתי אפשרי, אל מול הבלתי נסבל, אל מול הבלתי אנושי, וחירפו נפשם למות, ולעתים גם הקריבו את חייהם, כשהציווי: "לא תעמוד על דם רעך" מנחה אותם. 

בהם, בין הגיבורים הללו – נמנים גם ילדים שאת גבורתם אנו מציינים היום – שנהגו בערבות, באחריות, בתעצומות נפש, בגבורה יוצאת דופן, ושמרו מכל משמר את נפשם ואת נפש אהוביהם, בשעת חושך וצלמוות. מקבלות ומקבלי האותות – אלה שעמנו כאן היום, ואלה שעל אהבתנו נפלו חלל ונמצאים כאן ברוחם, החקוקה על לוח ליבנו – הושיטו יד לכולנו, לא רק למי שהיה זקוק להם באותה שעה נוראה; ונטעו בנו תקווה ואור. 

אל מול האור הגנוז הזה, שבקע מלבבות רבים כל כך, בחרתי לכונן את ״אות נשיא המדינה לגבורה אזרחית״, האות הגבוה ביותר במדינה לגבורה אזרחית. שיאפשר לנו – למדינת ישראל כולה, לכרוע ברך בפני הגיבורים וגיבורות האזרחיים, ולהוקיר ולהעלות על נס את המעשים הנאצלים הללו. לא בכדי מקבלות ומקבלי האותות, שמוענק כאן היום בפעם הראשונה, מהווים פסיפס אנושי וישראלי מרהיב: של יחידים ומשפחות, מבוגרים וילדים, נשים וגברים, יהודים ומוסלמים, מכל שדרות העם והחברה. הגיבורות והגיבורים הללו הם סמל ומופת למה שאנחנו כמהים לראות בעצמנו כעם וכמדינה – סמל של ערבות, חוסן וגבורה. 

אני סמוך ובטוח כי המסורת הזו, שאנחנו מכוננים כעת, תוסיף ללוות את החברה הישראלית לדורות. מאז פרסום דבר האותות, ההדים הציבוריים והאדוות רק הלכו וגברו, ועוד ועוד סיפורי גבורה מפעימים מובאים לידיעתנו. לכן, בכוונתנו לקיים בחודשים הקרובים ובהמשך השנה סדרת טקסים בהם נעניק אותות לאזרחיות ואזרחים שגילו גבורה יוצאת דופן בשבעה באוקטובר, ובזמן המערכה הקשה והשנה החולפת. אני תקווה כי כך נפעל גם בעתיד – אני ונשיאי ישראל שיבואו בהמשך – בהענקת אות הנשיא לגבורה אזרחית לדמויות מופת שיגלו אומץ וערבות, ויפעלו למען הצלת חיים תוך חירוף נפש. 

אני מבקש להודות לחברי ועדת "אות הנשיא לגבורה אזרחית" – כולם נשות ואנשי ציבור למופת – בהנהגתו של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון לשעבר כבוד השופט אליקים רובינשטיין, על עבודתם המקצועית, הרגישה והמאומצת בבחירת מעוטרי האותות. תודה מיוחדת לספריה הלאומית וליד בן צבי על תרומתם לעבודת הוועדה, ולצוותי החוקרים וההיסטוריונים שליוו ואימתו את העובבדות בעבודת הוועדה. תודה גם לאמנית שרי סרולוביץ' – על מלאכת המחשבת שעמדה ביצירת האות עצמו. 

יקירותיי ויקיריי. בפרויקט מוזיקלי מרגש הנקרא "גיבורים", של היוצר גלעד שגב, מופיע בין היתר שיר שנכתב בהשראת דמותה של לירון ברדה זכרה לברכה, שבפסטיבל 'נובה' בחרה להישאר ולטפל בפצועים עד שנרצחה. וכך מספר השיר: "כשהם הגיעו על מרכבות שנאה היא זו שנשארה. ללא נשק, ללא כל הגנה, רק כוח מרפא – כוח אהבה. והיא יכלה, ולא ברחה, כי אש אולי תיקח חיים, אבל היא לא תשרוף את הלהבה. אש לא תפגע במי שהפכה להיות לאהבה". הסיפור הזה, של לירון, לוכד משהו מתמצית הגבורה האזרחית. מסירות הנפש, הבחירה הצלולה בעשייה למען האחר תוך נטילת סיכון עצום, האצילות ואומץ הלב, ומעל לכל אלה, האהבה. אלה הגיבורים שהעם שלנו זקוק להם כאוויר לנשימה; ובימים כאלה, שפערו תחתינו את תהומות האימה והייאוש הסיפורים הללו, הגיבורים הללו – מחיים אותנו ומזקיפים את קומתנו, ועושים את כולנו קצת יותר מוארים, קצת יותר גיבורים, ומאד מאד גאים. אשרינו, שאנחנו עם כזה שאלה הן בנותיו ואלה הם בניו. 

לסיום, מכובדי – יחד אתכם, אני מחזק את חיילי צה"ל ומפקדיהם וכל נשות ואנשי הביטחון – שנלחמים בגבורה ובעוז רוח בכל אתר ואתר, כבר למעלה משנה שלמה. אני מתפלל לרפואת הנפש והגוף של כלל פצועי פעולות האיבה ומערכות ישראל; ולחזרתם הבטוחה הביתה של המשפחות והקהילות העקורות מנוף מולדתן. אני פונה מכאן אל המשפחות השכולות הרבות – לאלה שכאן עימנו ולכלל המשפחות מוכות האבל והיגון – ומבקש, בשם מדינת ישראל כולה, להרכין את ראשי ביראה ובתודה ובאהבה לקורבנכן הנורא, ולייחל שעוד תדעו מזור ונחמה, ואפילו רגעי שמחה. 

במעמד החשוב הזה, אני מייחל, ומתפלל, וזועק – שוב ושוב ושוב – לשובם של החטופות והחטופים. אנחנו חייבים לעשות כל מאמץ ולהתקדם בכל דרך כדי להביא את כולם הביתה הכי מהר שאפשר! קול דמי אחינו ואחיותינו זועקים אלינו מתחת לאדמה, מזכירים לנו את מה שאתם – הגיבורות והגיבורים שלנו – העמדתם לנגד עיניכם: ש"כל המקיים נפש אחת" – אפילו נפש אחת! – "כאילו קיים עולם מלא". קדושת החיים שזורמת בעורקינו כאומה וכמדינה מחייבת אותנו למלא בדחיפות את הצו האנושי, המוסרי, היהודי והישראלי העליון: ולהשיבם. בל נשכח שגם זו גבורה, גבורה עליונה – של עם ומדינה. 

אני שב ומודה לכולכם – גיבורות וגיבורי ישראל. יהי רצון שנדע ימים טובים יותר, בשורות טובות, ישועות ונחמות. היו ברוכים".