נאום נשיא המדינה יצחק הרצוג בכנס הרצליה ה-22

אני מודה למארגני הכנס ולכל העוסקים במלאכה, על יצירת הבמה הזו, בה ניתן לשמוע, להשמיע ולשוחח על האתגרים החשובים שלפנינו וגם על דברים החורגים מסדר היום הרגיל.

מכובדיי, אחרי שלוש שנות מלחמה ולקראת בחירות לכנסת ולהנהגת המדינה. מדינת ישראל עומדת באחת מנקודות ההכרעה הגורליות בתולדותיה. אין זו הכרעה פוליטית כזו או אחרת, אלא הכרעה על נתיב של עתיד, עתיד משותף לכולנו.

אנחנו חיים בעולם משתנה, במציאות משתנה, אנחנו חווים זאת ומרגישים זאת כמעט מדי יום. גם מדינת ישראל משתנה. משתנה בגדול. שש מאות אלף איש שחיו כאן ערב הקמת המדינה, הפכו כבר ליותר מעשרה מיליון אזרחים. ובתוכם – ציבורים שונים וקהילות מגוונות, סיפורים אחרים ודעות שונות, לעתים הפוכות. הודות לפסיפס האנושי החזק והמגוון – ישראל היא ספור הצלחה יוצא דפן.

אך למול האתגרים שעומדים לפנינו, עלינו להישיר מבט ולהכיר בשינויים שאנו חווים. כי עם השינויים, מגיעים חיכוכים. ואם נהיה כנים, נוכל לראות וזה לא סוד – שבבית המשותף שלנו, ישנם סדקים. אם פעם היינו משתנים זה לצד זה, יש הרגשה שהיום, לעתים, אנחנו משתנים זה כנגד זה. אם פעם היינו משתנים, בתוך מסגרות יציבות וברורות – יש הרגשה שהיום החיכוכים בינינו, שוברים את כל המוסכמות. ולמול החיכוכים הללו, שהולכים וגוברים ולמול הכללים המשותפים שנשחקים – יותר ויותר ישראלים חוששים, שאנחנו עלולים חלילה, להתפרק מבפנים.  

אני מבקש לומר דבר פשוט – אנחנו מוכרחים לעצור. לעצור לפני שהאיומים האלה, הסדקים הללו, יגיעו אל היסודות. כי האיומים הללו, כבר קנו שביתה ברחובות. הם קיימים ביחס למדינה וביחס למוסדות. הם קיימים ביחס שלנו לאחר, ממלאים את הרשתות. זה מסוכן. זה מסוכן משום שחברה לא מתפרקת ביום אחד. היא לא מתעוררת בבוקר אחד ומגלה שאין לה שפה משותפת. זה מתחיל בהתרגלות איטית, באימוץ זוחל של נורמות שליליות, בנרמול של התופעות שאני קראתי להן לא מזמן תופעות "התבהמות" שזוחלות פנימה משולי החברה המדהימה שלנו.

במציאות הנוכחית, – בואו נודה על האמת – אין אף קבוצה בחברה הישראלית שהיא הרוב המובהק. להיפך, כל קבוצה מרגישה את עצמה כמיעוט נרדף. אני חוזר – כל קבוצה מרגישה את עצמה כמיעוט נרדף.  ולכן, בשלב הראשון, כל ציבור סולח לפורעי החוק שלו ומזדעזע רק מפורעי החוק של "האחרים". בשלב השני, יש הסבורים שהחוק הוא רק המלצה.  ומכיוון שהחוק כבר לכאורה לא מחייב – בשלב השלישי השיח עובר לצעקה, לאיום, לפייק, לאלימות. ומכאן קצרה הדרך למסקנה, שמי שאינו מסכים איתי הוא לא רק טועה, הוא בעצם האויב שלי.

דוגמאות ישנן למכביר. פושים שמדווחים על אלימות ברחובות, כבר מזמן לא מפתיעים אותנו. אנרכיסטים שלוקחים את החוק לידיים. מלחמות עבריינים שקוטלות חיי אזרחים תמימים, בערים ערביות ויהודיות כאחד. או כבישים שנחסמים ככה פתאום, לא משנה מאיזה צד. כל אלה ועוד הן נורות אזהרה שדולקות מעל ראשינו.

במקום שנהיה חברה מגוונת ומשגשגת של אחיות ואחים, שגם רבים וגם מתפייסים, אנחנו עלולים להפוך ליבשה שהתפרקה – והפכה לקומץ של איים. איים של אנשים עייפים, מותשים איים של מי שמרגישים מיעוטים נרדפים, חמושים בתחושת צדק מוחלטת. ואיים, גבירותיי ורבותיי – אינם מדינה.

לכן כשאנחנו על סף בחירות, אני קובע: זו שעת חירום אזרחית. ובאותה נשימה אני מוסיף – שעת חירום של אחריות ותקווה. לא שעת חירום שמבקשת למחוק זהויות. אלא שעת חירום שמבקשת לחזק אותן. לבנות ולהיבנות במסגרות. מסגרות שיאפשרו לכולנו לצמוח יחד, להשתנות יחד ולשגשג כאן יחד.

אנחנו כבר לא אומה קטנה, ולא מדינה צעירה, אלא חברה של מיליוני בני אדם, שעוברים יחד אבולוציה חברתית. זוהי התפתחות טבעית ועמוקה, של חברה דינמית, בריאה. והשאלה הגדולה של הדור הזה איננה האם ישראל תשתנה. מכובדיי, אני קובע: היא משתנה ותמשיך להשתנות. כך דרכן של אומות, בוודאי כשהן צומחות. ככה זה צריך להיות. השאלה של הדור הזה היא האם החברה הישראלית תשתנה יחדיו. האם נבנה כאן ישראליות מגוונת ושונה, ובכל זאת יציבה? נדמה לי שכנס זה, הוא מקום נכון לדון בשאלות יסוד כמו – האם נצליח להפוך את הגיוון החברתי הזה ליתרון, או שנתייחס אליו כמו אל חסרון. או האם נשכיל להסכים על עקרונות ומוסדות משותפים, חזקים, שיכילו את כולנו – כשאנו גם שונים ומשתנים.

תשובתי האישית היא – שלמשימה הגדולה הזו אנו נדרשים לכתוב מחדש את החוזה הישראלי. חוזה שאומר, מותר להיאבק כדי לקדם את רעיונותינו, אבל לעולם לא נשבור את הכללים שחלים על כולנו. חוזה שמאפשר לנו – לחלוק בחריפות על האחרים ולהביע את דעתנו, אבל לעולם, לעולם לא נהפוך לאויב את מי שחולק עלינו. חוזה שאומר, אנחנו עם חופשי, אבל חירות איננה הפקרות. חוזה שמאפשר לברית העמוקה הקיימת בינינו, להופיע לא רק בשדה הקרב. חוזה שאומר, אנחנו נשתנה יחד, נצמח יחד, ונתחיל – עכשיו.

החוזה הישראלי חייב להכיל שלושה מרכיבים, שלושה חוזים נפרדים, אך משלימים. החוזה הראשון הוא חוזה הציות לחוק. החוזה השני הוא חוזה השייכות. החוזה השלישי הוא חוזה המחר. ואפרט – אתחיל בציות לחוק – אמר זאת בפשטות – בלי חוק אחד, אין מדינה משותפת. אפשר להתווכח על מדיניות, דעות או רעיונות. אפשר וצריך לבקר את נבחרי הציבור, את הרשויות או המוסדות. אבל אי אפשר לחיות במדינה שבה כל קבוצה חיה לפי חוק וסדר משלה.  אי אפשר לחיות במדינה שבה עבריין נעשה גיבור מפני שהוא עבריין שלנו. אני אומר זאת בבירור: אין עבריינות קדושה. מאף צד שהוא.

החוזה השני שעלינו לחדש הוא חוזה השייכות. כל אזרח הוא בן בית במדינת ישראל, גם כשהוא משתייך למיעוט. הוא יכול להפסיד בבחירות, אבל לא להפסיד את המדינה. הוא יכול לנצח בבחירות, ולא לחשב שקיבל רשות למחוק חצי מהחברה. אזרח יכול לתמוך בממשלה, בלי להיות אויב הדמוקרטיה. או להתנגד לה, בלי להפוך לאויב העם. זה נשמע פשוט. אבל צריך לחזור גם על הדברים הפשוטים – בחירות הן לא מלחמת אזרחים. בחירות הן הדרך שלנו להכריע מחלוקות בלי אלימות. לכן יש חובה אזרחית להשתתף בהן, לכבד אותן ולכבד את תוצאותיהן. ואני תובע מהציבור: צאו, השתתפו, הצביעו, ממשו את זכותכם להשפיע! צריך לזכור: בחירות מחליפות ממשלות. הן לא מחליפות עם.

דמוקרטיה היא אמנות של ידיעה – לדעת לנצח בלי לרמוס. לדעת להפסיד בלי לפרק. לדעת להיאבק בלי לשנוא. לדעת לחלוק בלי לגרש את האחר מן הבית הישראלי המשותף.  כי מדינת ישראל היא הבית של כולנו, כל האזרחים כל מי שרוצה לקחת חלק בסיפור הישראלי. בבית, יש לעתים מחלוקות או צעקות. בבית יש כאב ולעתים דמעות. אך בבית חיה משפחה גדולה, ובמשפחה מותר לומר דברים קשים, אולי את הדברים הכי קשים, ככה זה.

החוזה השלישי הוא חוזה המחר. חברה אינה יכולה לחיות רק מפחד, מתסכול או מיצר נקמה. והשותפות שלנו בבית היא לא רק תוצאה של כאבי העבר. חברה זקוקה לייעוד, למשמעות, לתקווה – למחר. לישראל יש ייעוד! ולישראל יש מחר. והמחר הזה גדול. אל מול הרעש הניבט מהמסכים, אל מול האלגוריתמים מעודדי ההקצנה, אני מציע לכם להסתכל רגע, ימינה, מרכזה ושמאלה.

מיכל ואני פוגשים אלפי ישראליות וישראלים בשבוע ואני אומר לכם – שמעבר לרעשי הרקע, יש כאן עם מדהים עם אנשים מופלאים והם רוצים ומחפשים יותר ויותר חיבורים, יותר ויותר השתלבות. יותר ויותר קבוצות מבקשות להיות חלק מן הסיפור הישראלי. יותר ויותר קבוצות רוצות לממש את החזון הציוני. יותר צעירים מן הפריפריה מגיעים למוקדי השפעה. יותר חרדים שמבקשים להשתלב, נכנסים לשוק העבודה. ויותר חרדים, שלא תמיד אנחנו רואים אותם, מבקשים לשרת גם בצבא ובכוחות הבטחון.

יותר אזרחים ערבים שמבקשים עתיד ישראלי. לוקחים חלק בשירות הלאומי – אזרחי וגם בשירות המדינה, רוצים הזדמנות, שותפות ועתיד לילדיהם. יותר ויותר עולים חדשים פורצים תקרות בכל מעגלי החיים. יותר ויותר בנות ובני העדה הדרוזית שוברים שיאים נוספים. ויש עוד אינספור דוגמאות, גם כאן ברייכמן.

במקביל, מתפתחת כאן מסורתיות חדשה, מגוונת, שמבקשת שורש, משפחה, קהילה, אמונה וזהות, פותחת עוד מנעד שלם של צלילים, בספקטרום הרחב של היהדות. היא לא בהכרח נכנסת לתבניות הישנות, והניסיון לשפוט אנשים על פי מה שהם חובשים או לא חובשים לראשם – מראש נועד לכישלונות. אסור לנו לפחד מן השינויים הללו. אלו כולם כוחות חיים. כוחות שבזכותם ישראל מתפתחת, צומחת והולכת למקומות חדשים. 

ישראל של מחר תהיה מגוונת ומורכבת יותר, מודעת יותר לזהויות המרובות בתוכה, לכאבים ולתקוות שלה. וכדי שישראל לא תיקרע והשינוי ידחוף קדימה ולא יפרק אותנו מבפנים, חייבים מסגרות. חייבים חוזה.  צריך מערכת חינוך שמלמדת אזרחות, אבל גם זהות. צריך צבא – עם שמחבר, אבל גם מכבד את השונות. צריך שוק עבודה שפותח שערים, אבל גם דורש אחריות. צריך שלטון מקומי חזק, אבל גם מחובר למדינה אחת. צריך שלטון חוק – שמתכתב עם ההתפתחויות החברתיות, אבל עם חוק שהוא חוק אחד. לכולם. וצריך דמוקרטיה חזקה עם מוסדות, כשאנו קובעים גבולות ברורים בין הרשויות.

זהו האתגר הגדול: לא לדכא את הכוחות החדשים, שמבקשים להשתלב ולתפוס מקום על יד השולחן. אלא לתת להם לצמוח, לבנות איתם מסגרות של חיים משותפים. לבנות לכולנו נתיב של מחר ישראלי משותף. מחר של אנשים שונים, ומשתנים. אבל מחר שצועדים אליו יחד.

מכובדיי, מראשית קיומנו כעם, החתירה לשינוי תמיד זרמה אצלנו בתוך הורידים. אני לא יודע אם משה רבינו היה מזהה את דוד המלך, ואני לא יודע אם הוא היה מוצא את עצמו בקהילות ישראל בגולה, ואני מניח שלו אבות אבותינו היו מגיעים לכאן היום, הם היו מביטים בנו בפליאה. אני מאמין ומקווה שגם עם המון גאווה. כי העם היהודי תמיד השתנה, מתוך יסודות משותפים ומתוך אמונה – אמונה בעתיד, במחר ובעצמנו. אמונה שנוכל לעמוד מול כל האתגרים שניצבים למולנו.

ומי שצריך תזכורת לאותם אתגרים, מוזמן להתלוות למיכל ואלי לאחד מביקורי הניחומים, אצל המשפחות השכולות של חללינו הרבים. בנות ובנים אהובים. יום יום, שבוע שבוע, המוני משפחות. הן נמצאות ברחבי הארץ כלב, מגיעות מכל קבוצה ומכל קהלה, נושאות בקרבן כאב ושכול, שמזכירים לנו את ברית החיים המקודשת, שעומדת בבסיס קיומנו, כאומה וכחברה.

ומכולן, מכולן אני שומע את אותן המילים – אם אנחנו יכולים למות יחד כשאנחנו כל כך שונים, אנו מוכרחים לחיות יחד ולהשתנות יחד, מול כל האתגרים. זו גם הסיבה שהקמתי בבית הנשיא, את "מחליפים מילה", תנועה כלל ארצית, חובקת עם ומדינה ששוברת חומות וקירות בין ישראלים מכל הקצוות, כדי לבנות לנו יחד מחר ישראלי משותף. מחר, שנצעד אליו כשאנחנו שונים, אבל מאוחדים.

מכובדיי, אני עומד כאן היום ומבקש לקרוא בצורה ברורה – ישראליות וישראלים על כולנו להפנים – השינויים הללו כאן, הם כבר בתוכנו. הבחירה איך להגיב להם – היא בידינו.  על שלוש מילים אנחנו נבנה יחדיו את הקומה הבאה שלנו, והן – חוק, שייכות ומחר. זו האחריות של כולנו. אני יודע שנצליח, כי בידינו הדבר. תודה רבה לכם ובהצלחה.