נאום נשיא המדינה לאומה III – מלחמת "חרבות ברזל"

אחיותיי ואחיי, אזרחיות ואזרחי ישראל. זהו ערב קשה וכואב. בכל פעם מחדש הלב של כולנו מתכווץ בכאב וביגון משמע המילים "הותר לפרסום". מאחורי כל שם של חלל בלחימה נמצא גיבור ישראל. בן למשפחה. בן להוריו. בן זוג. אבא. אח. נכד. אהוב. "מי יודע כל כאב. מי רופא לשבורי לב".

הנופלים והפצועים הם הטובים שבטובים, היפים והערכיים. "מנשרים קלו, מאריות גברו".

יקיריי, בנינו ובנותינו נלחמים בגבורה עילאית; מחרפים את נפשם בסמטאות, בפירים, במנהרות ובמחילות עפר, בשטח האויב – המורכב, המאיים, המאתגר; הם מביאים תוצאות והישגים. הם נלחמים בגבורה, בנחישות, בְּמוּסָרִיּוּת ובאחריות, כדי לעמוד בשתי המטרות הכרוכות זו בזו: לנצח אויב מר ואכזר, ולהשיב הביתה את החטופים ולהוציאם מהאופל. הם נלחמים כדי להגן על הבית של כולנו, במלחמת אין-ברירה נגד טרוריסטים אכזריים. הם נלחמים כדי שלא נחזור לסבבי הדמים הללו שוב ושוב ושוב. הם נלחמים כדי שלנו – עם ישראל – יהיה עתיד טוב יותר. כדי שלכל האזור, ואפילו לאנושות כולה – יהיה עתיד טוב יותר. וכדי שאחיותינו ואחינו החטופים יחזרו הביתה. המצב בו אחיותינו ואחינו חטופים ומוחזקים בידי מרצחי החמאס – הוא אכזרי ולא אנושי. החובה להשבתם צרובה כציווי עמוק בתודעתנו. לא ננוח ולא נשקוט עד שהם יחזרו הביתה.

בל נשכח – אנחנו בעיצומה של מערכה נגד מי שבאו להרוג יהודים, טבחו, אנסו, עינו וחטפו יהודים, מוסלמים ובני אמונות ודתות שונות. חשוב לי לומר לכם: זו מערכה הכרחית. זו מערכה קשה, כבדה, ממושכת וכואבת. אין בה זבנג וגמרנו. אבל במיוחד ביום קשה וכואב זה – אסור לנו להישבר. אנחנו חייבים להרים ראש. האויב רק מחכה שֶׁנַּרְאֶה סדקים בתוכנו, שנתחיל לריב האחד עם השני. הוא רואה את העימותים, מאבקי האגו והניגוחים הפוליטיים – גם על היום שלפני וגם על היום שאחרי. הוא חוגג בכל פעם שהמחלוקת מפלגת אותנו.

ודווקא בשל כך אני מבקש להביא כאן את תחינתן הצודקת של מאות משפחות שכולות אבלות, ואת קולם של חיילינו בחזית, והמוני בית ישראל בעורף – שפגשתי בחודשים האחרונים; ולקרוא לכולם בואו נחדול מהמאבקים הפנימיים בשעת המערכה הקשה. ויכוחים הם הרי חלק מהדנ"א שלנו. מותר וצריך לקיים מחלוקת ולמתוח ביקורת – אפילו בשעת מלחמה – אבל יש דרך איך להתווכח.

אסור לחזור לשיח של השישה באוקטובר! אסור לחזור לשיח של "אנחנו והם"! אסור לחזור להפצת הרעל ברשתות! אני מזהיר בצורה מפורשת: כל מי שמחזיר אותנו לשיח של השישה באוקטובר פוגע במאמץ המלחמתי ובביטחון של כולנו.

אני פּוֹנֶה באופן ישיר להנהגה הבכירה שלנו, ובכלל – לכל מי שפועלים במערכת הפוליטית והציבורית – ודורש לחדול! גלו אחריות! אם לא למענכם – עשו לפחות למען הילדים שלנו שבחזית, שאנו דואגים להם, ומתפללים לשלומם ולניצחונם. תתאפקו עוד קצת עם הקמפיינים ועם המסרים הפוליטיים – לא יזיק. אבל בעת הזאת הציווי אחד – אחדות, נחישות וערבות הדדית. אנחנו במלחמת אין ברירה, מוצדקת, נכונה ומוסרית. צדקת הדרך גוברת על הכל. על הכל! זה רגע מבחן: לא נשברים, לא ממצמצים. מוחים דמעה – וממשיכים יחד.

אני מבקש מכאן לגבות ולחזק את צה"ל, לוחמיו, ומפקדיו – אשר מחרפים את הנפש למען השבת החטופים וביטחון ישראל; ואת המטה הכללי והרמטכ"ל רב-אלוף הרצי הלוי – על הובלה אחראית, נחושה ומקצועית. אני מחזק מכאן את לוחמי שב"כ והמוסד ומפקדיהם, ואת המשטרה, השב"ס וכוחות ההצלה ומפקדיהם. "הקדוש ברוך הוא ישמור ויציל את כולם מכל צרה וצוקה". ברוח זו, אני מייחל ומתפלל להצלחת קבינט המלחמה בראשות ראש הממשלה.  במצב חרום היסטורי שלא ידענו כמותו הצורך באחדות ואחריות עומד מעל הכל.

אחיותיי ואחיי, דווקא ברגעים הקשים הללו, אני מבקש לומר לכם שאני מאמין בכל ליבי שהניצחון בוא יבוא. הרוח הישראלית המדהימה, רוח של ערבות הדדית, של התגייסות מעל ומעבר – היא הניצחון האזרחי והחברתי שיסייע לניצחון הצבאי על האויב בשדה הקרב.

אני רוצה לומר לכם באופן אישי – גם בתוך הכאב אנחנו מוכרחים לזכור שהדרך לניצחון רצופה ניצחונות קטנים, ותקוות קטנות, ואפילו שמחות קטנות. לאמא שהצליחה לארגן היום בבוקר את הילדים לגן ולבית ספר כשבן הזוג במילואים כבר יותר מ-70 יום – אני רוצה לומר – את הניצחון. למשפחה העקורה מהצפון או מהדרום שמצליחה – גם בחדר קטן במלון – לנהל שגרה מסוימת ששומרת על חיים וכוח; ולכל בעלת ובעל עסק שלמרות הכל לא מוותרים לרגע – אני אומר: אתם הניצחון. למדינת ישראל אסור לשכוח אתכם, והיא מחויבת לדאוג לכם. כל משפחה שכולה שמצליחה לקום בבוקר ולדמיין לרגע מוצא מהיגון המכה בעוצמה, כל פצוע שמתמיד בעוד סבב פיזיותרפיה או טיפול פסיכולוגי, כל משפחת חטופים שפועלת בכל הכוח ובכל העולם – אני מחבק אתכם מכאן ואומר לכם – אתם הכוח שלנו בדרך לניצחון. לכל מתנדבת ומתנדב מכל גווני החברה הישראלית; וכל מי שפועלים לקיום משותף בישראל – ערבים לצד יהודים – גם בעת המורכבת הזאת, באחריות, בלכידות, בהתנגדות מוחלטת לטרור ובתמיכה מוחלטת בחיים משותפים ומשגשגים במדינה היהודית והדמוקרטית שלנו – אני אומר: אתם הניצחון. כל מי שחזר לזרוע חיטה במערב הנגב, או אומר תהילים לרפואת פצוע, או קוטף אצל חקלאי מהעוטף, או קונה בעסק של מילואימניק בחזית – כל אלה ניצחונות, וכל אלה תקוות. והניצחונות האלה מצטרפים אחד לשני, מחזקים את החזית, ומקרבים את הניצחון במערכה. כי לזה האויב פשוט לא ציפה. הוא לא ציפה שנקום, שנתאחד, ונוכיח את יצר החיים הישראלי שאין שני לו. זה הזמן לחזק את העורף והחזית עם ניצחונות קטנים של הוספת טוב וערבות הדדית. זה הזמן להשיב את החיים בכל תחום, ככל שניתן. זה הזמן להרבות אור, ותקווה, ואחדות. זה בידינו. אך ורק בידינו.

כי גם אם הדרך ארוכה, כמו שכבר נאמר – ללכת בה – זה לחיות.