דברי הנשיא בטקס לקבורת עצמותיהם של רבקה ושמעון הרצל

היסטוריה אינה נכתבת תמיד בספרים, אלא נישאת בליבם ומעשיהם של יחידים. רק לפני ימים אחדים, בבית קברות יהודי בבלגרד, עמדו שני ארונות, והיום הם כאן, בירושלים. בין שתי הנקודות האלו, יש מרחק של אלפי קילומטרים. אבל מחבר ביניהן קשר אחד.

רבי שמעון לייב, סבו של הרצל, לא היה מנהיג. הוא לא נאם בקונגרסים, לא נפגש עם מלכים ועם רוזנים, ולא כתב ספרים שהעולם קרא. הוא היה גבאי בבית כנסת – האיש שפותח את הדלת ראשון ונועל אותה אחרון, האיש שיודע מי חסר היום ולמה, האיש שעומד בצד הבימה ומקשיב. בית הכנסת בו שימש גבאי לא היה בית כנסת רגיל, והאיש שעמד על בימתו לא היה עוד רב.

על הבימה ההיא עמד הרב יהודה אלקלעי, הרב אלקלעי שהיה מהראשונים שהעז לומר את המילים שאיש לא אמר. בדורות שבהם דיברו על גאולה בלשון של תפילה, הוא דיבר עליה בלשון של מעשה – ריבונות יהודית, צבא יהודי, שפה עברית חיה. כך כתב באחד מספריו, ואני מצטט: ״רוח הזמן דורש מכל המדינות לכונן את ארצם ולהקים את לשונם, וכן דורש מאיתנו לכונן את בית חיינו ולהקים את לשוננו ולהחיותה.״

אלו מילים מופלאות. הן נאמרו לפני שהייתה תנועה או קונגרס ציוני, הרבה לפני שנולד הילד מווינה שיהפוך לחוזה המדינה. באולם בית הכנסת, בין אלו ששמעו את אותם מסרים, עמד גבאי בית הכנסת, שמעון לייב. איננו יודעים מה חשב באותה שעה, איננו יודעים אם האמין, אם פקפק או אם חייך בליבו. אנחנו יודעים דבר אחד – שאת המילים האלו הוא נשא אליו הביתה.

זה, אולי, הסוד הגדול ביותר של עמנו. חלומות אינם עוברים בירושה בכתב. הם עוברים בשולחן השבת, או בסלון; הם עוברים בסיפור שסב מספר לנכדו, במשפט שנאמר כבדרך אגב ונחרט לעד, בניצוץ קטן שעובר מדור לדור עד שהוא הופך ללהבה. הרב אלקלעי חלם, שמעון הגבאי הקשיב, ובנימין זאב, הנכד, הוא זה שחולל את המפעל בו אנו חיים – הוא זה שהפך מילים לחזון, שתורגם למעשים.

זו, אולי, הענווה הגדולה שמסתתרת בסיפור הציוני. רוב האנשים שבנו את הבית הזה לא ידעו בזמן אמת שהם בונים אותו. הם רק סירבו להרפות ממשפט אחד ששמעו, והעבירו אותו הלאה. לא כל אדם זוכה להיות חוזה המדינה, אבל כל אדם יכול להיות מי שנושא את החזון הביתה, ומניח אותו על שולחן ביתו.

בקונגרס הציוני הראשון, בבאזל של שנת 1897, כשעמד בנימין זאב הרצל מול נציגי העם היהודי מכל קצווי תבל, ישבו באותו אולם עצמו גם נכדתו של הרב אלקלעי, רחל אלקלעי, ובעלה, ד״ר דוד בן משה-אלקלעי, שניים מן הפעילים הציונים המרכזיים בממלכת סרביה. נכדו של הגבאי עומד על הבמה, נכדתו של הרב יושבת באולם. שני סבים שדיברו זה עם זה בבית כנסת, ושני נכדים שנפגשו כעבור דור, כדי להקים תנועה שתשנה את פני ההיסטוריה. זו איננה מקריות, זו מסורת – מסורת ישראל סבא.

רבים מגדולי הציונות הושפעו מן הסבים והסבתות שלהם: הרצל כמובן, אך גם וייצמן, מרטין בובר, ברל כצנלסון ושז"ר; וגם אצל גדולי היוצרים אנו מוצאים השפעות כאלו, אצל עגנון וברדיצ'בסקי, והיד עוד נטויה. גם במלחמה הנוכחית ראינו את עוצמתו של הקשר בין סבים וסבתות לנכדיהם, ולמרבה הכאב ראינו זאת גם דרך המשפחות השכולות. כי כולנו חוליה בשרשרת ארוכה, והמסורת עוברת אלינו דרך תורת אמנו ומוסר אבינו, אבל גם דרך סבותינו וסבינו. יום יבוא, וכולנו ננחיל אותה גם לנכדותינו ונכדינו, שיבנו את הקומות הבאות אחרינו. אני אומר לר' שמעון לייב ורבקה הרצל בשם מדינת ישראל – מה שנבנה כאן אינו רק שלנו, ואינו רק של נכדכם; מה שנבנה כאן הוא גם שלכם!

מכובדיי, בעת הזו, בה אנו עומדים אחרי כמעט שלוש שנים של מלחמה מרובת חזיתות, דווקא דמותו של הרצל המדינאי צריכה לעמוד לנגד עינינו. אחרי כל ניצחון והישג צבאי, צריכה להגיע גם מלאכת הדיפלומטיה והמדינאות. עלינו להבטיח בכל מצב את ביטחון ישראל בזירה הביטחונית, אך אין ניצחון מלא ללא המלאכה המדינית בסופה.

בצוואתו כתב בנימין זאב הרצל כי הוא מבקש שעצמותיו ועצמות בני משפחתו הקרובה יובאו לקבורה במדינת היהודים לכשתוקם. היום אנו מסיימים לממש את צוואתו הזו במלואה. אך צוואתו הגדולה באמת – בניין מדינת היהודים – עוד הולכת ונמשכת, ומוטלת עלינו מלאכה גדולה ורבה. דווקא בעת הזו, כשאנו נכנסים לתקופת בחירות בה המחלוקות עלולות לגבור ולהפריד בינינו, עלינו לזכור שרק יחד נוכל לעמוד במשימה הגדולה הזו. רק ביחד נוכל לממש את הצוואה הזו. אני עומד כאן ומזכיר – בחירות הן לא מלחמת אזרחים! עלינו להמשיך ולהיות ראויים יחד, כולנו, לשליחות ההיסטורית שאנחנו חלק ממנה – בניין מדינת היהודים.

ואני יודע, המלאכה הזו קשה, והמדינה שלנו מרובת אתגרים. לא תמיד קל כאן. לעתים מי מאחיותינו ואחינו, מכל החברה הישראלית, לוטשים עיניים למקומות אחרים. רק אמש פורסמו על כך נתונים מדאיגים ומטרידים. אני אֹמַר זאת בכנות – לבי כואב על כל יחיד, זוג או משפחה שעוזבים למקום אחר. אין לנו מקום אחר! עלינו לעשות הכל כדי שחזונו של הרצל יתגשם במלואו ונהיה לא רק אור לגויים, אלא מולדת מפוארת ומקור לגאווה לכל היהודים ולכל הישראלים.

אני מודה לאנשי ההסתדרות הציונית, ליעקב חגואל יו"ר ההסתדרות ולצוותו על הנחישות והדבקות במטרה החשובה ועל מלאכת הקודש של הציונות. גם לי אישית הייתה הזכות לתרום את חלקי למשימה, בביקור מדיני בסרביה לפני כשנתיים. אני מודה מכאן לממשלת סרביה, לנשיא אלכסנדר ווצ'יץ' ושר החוץ מרקו ג'וריץ' על תרומתם הפעילה וסיועם בהשלמת המשימה. תודה גדולה לאנשי משרד החוץ, לשגרירת ישראל בבלגרד אביבית בר אילן ולכל אנשי השגרירות. תבוא הברכה על כל העוסקים במלאכה. תהא נשמתם של רבי שמעון לייב ורבקה הרצל, ובנימין זאב הרצל וכל בני משפחתו, צרורה בצרור החיים; וזכות אבות ואמהות, סבים וסבתות, תעמוד לצידנו עד עולם.