דברי הנשיא בועידת ההנצחה של ישראל

זוהי זכות גדולה עבורי לדבר כאן היום, במושב הסיום של ועידת ההנצחה של ישראל. בשעה שמדינת ישראל מוסיפה לכתוב את אחד הפרקים הקשים בתולדותיה, כשאנו מתקרבים ליומה האֶלֶף של המלחמה, הוועידה הזו היא אירוע ייחודי, בו הלב שלנו לא מופנה רק לכאב הזיכרון והעבר, אלא פועם פעימה נוספת, פונה באחריות אל העתיד.

ימים אחדים לאחר שבעה באוקטובר, כשהזוועה עוד ריחפה בחלל האוויר מבלי שמישהו התחיל לעכל, כשעוד לא היה ברור כמה ישראלים נרצחו באסון הנורא, כשכוחות צה"ל עוד עוברים בית בית ביישובי העוטף כדי לאתר מחבלים, הגיע סרן ר' מיחידת איתור הנעדרים של צה"ל לאחד הבתים השרופים בקיבוץ בארי. הבית הוצת על ידי מחבלי החמאס, ויושביו נרצחו. בראיון איתו לאחר מכן, תיאֵר סרן ר' את שמצא שם: "כשהגעתי לשם אחר הצהריים וראיתי את ערימת הָרֶמֶץ ואֵפֶר של מה שנשאר מהבית הזה, בצבצו מתוכה מספר דפים".

למרבה הזוועה, סרן ר' שלח את ידו ומצא ספר ששרד את השריפה בבית שחוּלַּל, ונרצחו בו כל יושביו. כשעבר על הדפים החרוכים מצא דף אחד, ובו משפט אחד, שמהדהד בתוכנו כבר דורות: "במותם ציוו לנו את החיים". פעמים רבות תהיתי לעצמי מניין הגיע הביטוי הזה, הביטוי הכל-כך שגור הזה. שגור, מזעזע, וכלל לא מובן מאליו.

אלא שהדף השרוף שאחז בידו סרן ר' בבית בבארי, נשר מתוך ספר שיריו של חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי שלנו, מתוך שירו האלמותי: "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת". ביאליק כתב אותו בתקופה של פוגרומים ורדיפות נגד יהודי רוסיה, שהולידו אצל המשורר יצירות מפעימות. השיר הזה, שנכתב לפני כמעט מאה ושלושים שנה, עוסק כולו בעוצמת הרוח של העם, עם שמתמודד גם עם אסונות נוראיים שכאלה.

הוא התייחס למעיין הנובע העתיק של העם שלנו, הוא דיבר על הרוח היהודית העשירה, המורשת והמסורת, הלימוד והיצירה, בית הכנסת ובית המדרש – כל אלה, בעיני ביאליק, גדולים מן החיים עצמם. הם עיקר האוצר עליו שומרת – וממנו נובעת – ההמשכיות היהודית. הם שנותנים את הכוח, למסור את הנפש כשצריך, כדי לשמור על הגחלת, לשמור על קיומו של עם ישראל. וכשמגיע ביאליק בשירו אל מי מֵעַמֵּנוּ שמסרו את נפשם, הוא כותב את המילים הללו שנדמה כאילו היו שם מעולם: "במותם ציוו לנו את החיים".

המשפט הזה, הקשה כל-כך, העוצמתי כל-כך, הוא למעשה ניב ישראלי ייחודי שקשה למצוא לו מקבילה, או לתרגם אותו לשפה אחרת. הוא מבטא משהו שחרוט עמוק בנפשנו, בדנ"א שלנו כעם וכאומה. יש בו זיקוק עמוק של הבנה כואבת, יש בו תמצית מדממת של מורשת של דורות. יש בו את ההכרה הברורה בערכם של החיים, בערכם של החיים באופן שראוי לחיותם, ראויים ויקרים, עד כדי מסירת הנפש עליהם. יש בו ההכרה הצלולה, והאופטימית עד כאב, שגם מוות לא יגדע את כוחם של חיים הנמשכים עם הזיכרון שנותר בהם. במותם ציוו לנו את החיים – כל אותם הנרצחים והנופלים, כל אותם קרבנות של נשים וגברים, קשישים וילדים, לוחמות ולוחמים, חיילות וחיילים, אלו שנטבחו, שנחטפו ונרצחו בביתם או בדרכם ואלה שיצאו להגן על הבית ונפלו בסערת הקרב.

מכובדיי, משפחות שכולות אהובות ויקרות, מאז ומתמיד היה בית הנשיא פתוח בפני המשפחות השכולות. כלל נשיאי ישראל לדורותיהם פגשו את המכאובים הלאומיים – דור דור ומכאוביו. בצער גדול מאוד אני אֹמַר שֶׁבַּמשמרת שלי, מיכל ואני פגשנו בכאב הזה, בעוצמות חסרות תקדים. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, לאורכה ולרוחבה של המדינה, אפילו בשבועיים האחרונים. במפגשים עם משפחות שכול עצובות וגאות, שמענו את סיפוריהם של נופלינו הרבים, מאות על מאות של חללי צה"ל וקרבנות הטרור, מכל הרקעים, מכל הקבוצות או הזרמים. הכאב בלתי נתפס, איום ומלא הוד נורא.

ראינו, ועדיין אנו רואים, כיצד המילים הללו של ביאליק מקבלות עור ופנים. כמה כוח חיים יש במעשה ההנצחה, כמה היא חשובה. ההנצחה, שאנחנו מדברים עליה כאן, פנים רבות לה. במעשה ההנצחה עצמו צורות רבות של זיכרון, צורות רבות של נוכחות, צורות רבות של געגוע. הוועידה הזו, מיוחדת במינה, לאורך הדיונים המשמעותיים והייתי אומר אף הראשוניים שהתקיימו כאן היום, ללא ספק הצליחה ללכוד את האנרגיה הזאת.

יש משהו מפתיע בהנצחה הישראלית. לעתים נדמה כאילו מדובר במין תנועה אזרחית עממית. היא מייצרת מפגשים נדירים שמתרחשים סביב הזיכרון הישראלי, מפגשים מגוונים, מקצוות שונים ולעתים הפוכים, שלא יכלו להתקיים אלא בהנצחה. היא מחברת בין רקעים שונים, סיפורים שונים, דתות שונות ודעות מגוונות והפוכות. היא מעצבת סביבנו את המרחב האנושי, החברתי, את הנוף העירוני וכמו שהראו כאן היום, גם את מרחבי הטבע והנוף הארץ-ישראלי. כאמור, בית הנשיא הוא בית פתוח בפני משפחות השכול, מיכל ואני פוגשים הנצחות מכל סוג או רעיון, זה פשוט מרגש, ההנצחות הללו לא רק מעוררות זיכרון, הן מרחיבות את הלב ואת הדמיון. פנים כל כך רבות להנצחה, כמו פניהם של הנופלות והנופלים.

ההנצחה נוכחת ביום יום בכל צדדי החיים. היא נוגעת בפסקול חיינו, בתרבות, באמנות, בכל צדדי החברה. היא לא רק מעניקה משמעות ותקווה, אלא מייצרת סביבה כל הזמן התרחשות של עשייה, של פעילות ברוכה, של חסד, של תיקון, של חינוך ומפגשים עם הנפש, של מפעלי צדקה ונדבה. כמו ששמענו קודם לכן בשיר הנפלא – ההנצחה מאפשרת לנו לראות עוד אור, אור של אהבה.

אם נודה על האמת, מכובדיי, לעתים מסוימות, מתחבאת גם סכנה בצידה של ההנצחה, סכנה שדווקא מתוך ההנצחה, אנחנו נאפשר לעצמנו את השכחה. אסור לנו ליפול במכשול העדין הזה, ודווקא למול האתגר, הוועידה שהתקיימה היום – היא בגדר בשורה.

קהל נכבד, בנאומי בערב יום הזיכרון בכותל המערבי, הזכרתי מילים ושירים שהשאירו אחריהם נופלות ונופלים. מילים כמו אלו ששמענו כאן לפני כמה רגעים, במכתבים שהקריאו המשפחות השונות. הזכרתי שם גם את הרוח, הרוח המצויה בידנו האחת, גם כשלצערנו אנו אוחזים בחרב חדה ביד השנייה. זו אותה הרוח שהניעה את הנופלים, הניעה אותם בחייהם וגם במותם. זוהי הרוח שממשיכה לחיות בנו, החיים, שמוסיפים ללכת ונושאים את זכרם. זוהי הרוח משירו של ביאליק, רוח של אומה עתיקה, תאבת חיים, רוח שעומדת בבסיס קיומנו, ביסוד מלחמותינו, מעצבת את זיכרוננו, ואת בניין חיינו.

ברשותכם אקריא את הפסקה המלאה, החותמת את השיר שכתב ביאליק, כשראה נגד עיניו את זיכרון החללים:

"וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא־נַחֲלֵי דִמְעוֹתֵיהֶם הֶעֱבִירוּנוּ וַיְבִיאוּנוּ עַד־הֲלֹם וּבִתְפִלָּתָם מֵאֵת אֲדֹנָי שְׁאֵלוּנוּ; וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת־הַחַיִּים – הַחַיִּים עַד־הָעוֹלָם!"

ביאליק מסיים בציווי, בקריאה, באמירה ברורה, במותם ציוו לנו את החיים, אך אין אלה סתם חיים, אלא – "חיים עד העולם". זוהי, מכובדיי, הבשורה האמיתית במעשה ההנצחה. כי בכל צורה של הנצחה יש תזכורת תמידית, להיות ראויים להם ולזכרם! תזכורת לא רק לנו, אלא לדורות שאחרינו, תזכורת להיות ראויים לכל העולמות הללו, לכל אחד ואחת מן הנופלים, ולהיות ראויים לזכרם, שמצווה עלינו לשאוף לחיים משמעותיים. ההנצחה, על סוגיה השונים והמגוונים, מזכירה לנו לאחוז באותה הרוח, הרוח המניעה והדוחפת, רוח יוצרת, של אהבה וחיים, רוח זוכרת, שבונה עם שבונה מדינה, רוח שאין לה סוף, רוח איתנה.

אני מבקש להודות לכל מי שלקחו חלק בארגון הוועידה החשובה הזו. תודה לך אדוני שר הביטחון ולצוותו, תודה לך מנכ"ל משרד הביטחון ולצוותו, תודה לרמטכ"ל, לאלופי צה"ל ומפקדיו, במיוחד לראש אכ"א וצוותו הנפלא.

תודה מעומק הלב לך – אריה מועלם, סמנכ"ל וראש אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון. עבורך הנצחה היא לא מאורע של ועידה, אלא שליחות ומשימת חיים. מי כמוני יודע עד כמה הלב שלך מונע מזיכרון הנופלים ומקדושת החיים, מיכל ואני ראינו אותך במו עינינו, פעמים רבות בפעולה. לצידך כל עובדי האגף המסורים, ובתוכם גם משפחות שכולות בעצמן. בשם מדינת ישראל, אני מודה לך ולכם על המפעל הברוך.

תודה לך פרופסור מור יוסף, על כל פועלך ובפרט על הובלת הוועדה בראשותך, שפרסמה את מסקנותיה בשבוע שעבר. הוועדה בחנה את המענה הניתן לנכי צה"ל בדגש על פגיעות נפשיות ואיששה את מה שכולנו יודעים – מוכרחים להעצים את המענים המיידיים הניתנים לפצועים בנפש. אני קורא מכאן לאמץ את מסקנות הוועדה בשתי ידיים ולייצר תקציב ייעודי לנושא בהחלטת ממשלה מהירה.

תודה לכל השותפים הנוספים במלאכת ארגון הוועידה הברוכה הזו, לארגונים היציגים של המשפחות השכולות, ליחידות צה"ל השונות וגורמי ההנצחה, לאלי טהר, ולזהבה גרוס מידן, למתנדבים הרבים השונים העוסקים במשימה הקדושה. על כולכם תבוא הברכה.

אין קדוש כזכר הנופלים, ואין קדושה כמשימת ההנצחה, כאן, בוועידה הזו, אנו מתחייבים לנצח לזכור את כולם, ולאורם לבנות – "חיים עד העולם".

יהי זכרם של כל הנופלים והנופלות במערכות ישראל, ונפגעי פעולות האיבה, נצור בליבנו לעד.